מאמציו של יעקב סטרינסקי להשלמת תכנון הישוב נשאו פרי ובסוף שנת 1938 הושלמה תכנית אב מסודרת לישוב, אותה תיכננו משרד "האדריכלים בן דור
איור 32. תוכנית רמת ישי 1938
עיון באיור מס. 32 מראה יישוב צורת פרפר, צורה הנשענת על תוואי הדרכים שהיו במקום ערב קניית האדמות ומגשימה את חזון עיר הגנים של מייסדיה
בין הרחובות מפרידים משקי העזר ובהם גני ירק והרחובות מעוצבים כשדרות. הישוב הנמצא על אם הדרך הראשית שואב את חוסנו הכלכלי מהמרכז המסחרי "יפה יזרעאל" המנותק מבתי התושבים ובכך מבטיח איכות חיים גבוהה. מבני הציבור משתלבים באווירה הכפרית אך בהחלט ניכר כי המתכננים לא העלו בדעתם את התפתחות היישוב ומכאן חסרונם של כבישים המקשרים בין הרחובות הראשיים, דבר המשפיע עד היום על קשיי התחבורה ברמת ישי. בתוכנית מצוינים 206 בתים ועוד 150 חלקות פנויות לבנייה עתידית. דבר המרמז על כוונה לייסד ישוב בן 2500 תושבים. המספרים המופיעים על כל חלקה נועדו לזיהוי ולצורך הגרלת המגרשים בין חברי מנור. כמו בכל יישוב הרוצה לגדול, המחסור בבתי מגורים הוא אבן נגף. סיוע התקבל מצד הוועדה הנייטרלית אשר היתה אחראית לתכנונו של היישוב, היא זו שקבעה כי יש להקים חמישה בתים חדשים. אכן, הם הוקמו בשנת 1941 במימון הסוכנות היהודית
השינוי המפתיע, אולי הדרמטי, הגיע עם הודעתו של אברהם אליצור בשנת 1943 כי התקבלה תרומה בסך 10,000 לא"י על ידי נדבן אלמוני. זהותו של הנדבן האלמוני התבררה זמן קצר לאחר מכן: ישי אדלר, ממקימי תל אביב הקטנה, מורה לעברית ועסקן ציבורי. לדבריו, משנשאל לפשר התרומה הלא צפוייה, הסביר כי "מכר את ביתו בתל אביב לאחר שערכו עלה מאד ולא רצה להתעשר מדבר שלא עמל עבורו"[1]. הוא הורה לקונה להעביר את מירב הסכום שקיבל אל "קרן היסוד" כדי להקדישה למטרה ציבורית. אנשי "קרן היסוד" ראו בתרומה זו הזדמנות לגאול את אנשי ג'דה ולפתוח בפנייהם אופק חדש של בנייה וביסוס הישוב. למרות התקווה החדשה איבדו חלק מהתושבים את אמונם בתחייתו של הישוב ובאותה שנה הביאו לפירוקה של אגודת ה"נול". עשרים ושמונה חברים קיבלו את שווי מנייתם באגודה ועזבו ואילו יתר התושבים המשיכו בעבודתם במפעל ובעיבוד משקי העזר שלהם. קרן הפיתוח שהייתה אמונה על לקחי כשלונות העבר הצליחה להעביר מספר החלטות אשר גרמו לתחילתו של שינוי. ראשית דבר, הוחלט על חיבור הישוב לרשת המים הארצית, בניית מגדל המים וחיבור בתי התושבים לרשת החשמל. ההחלטה השנייה נגעה לעיבוי המקום על ידי הבאת תושבים חדשים. החל תהליך תכנון של בתים אחידים אשר מחירם קבוע ושטח האדמה המקיף אותם הוא שני דונם אשר ישמשו כמשקי עזר. עידוד להבאת אנשים למקום ניתן על ידי מתן הלוואה נוחה של 300 לא"י למשך 15 שנה בריבית של 3%. הוועדה שמרה חלק מהכספים לפיתוח האזור המסחרי על שטחי "יפה יזרעאל
בתאריך 26 ינואר 1944 נערך טקס רב משתתפים של הנחת אבן הפינה לעשרת הבתים הראשונים, שנבנו בסיוע הלוואות מקרן הפיתוח שהוקמה בכספי תרומתו של ישי אדלר. בטקס נכח גם ישי אדלר עצמו ושמה של ג'דה הוסב לשמה החדש:"רמת ישי". הרמה של ישי אדלר
איור 33 ישי אדלר
כחודש אחרי אותו טקס מרשים החלו עבודות הבנייה. עשר המשפחות הראשונות – שנל, ברגר, רובינשטיין, נייברג, גולדשטיין, חולה שרף, טייבר, וריינר. ששמם מונצח בדפי ההיסטוריה של רמת ישי קבלו מגרשים והחלו בבנייה.בנוסף נבנו שני בתים עבור אגודת ה"נול" וחברת "עמק טכסטיל
איור34.בתי תושבים ברמת ישי 1946 .
הצורך בבנייה מהירה וחסכונית הוליד תכנון של בית משפחתי קטן בשטח של 50 מ"ר ובו 2 חדרים, מטבח ומקלחת. הבתים הונחו על יסודות רדודים בלבד, בעומק של חמישים ס"מ, בגלל הקצבת המלט והברזל באותה עת. זמן לא רב לאחר בניית הבתים החלו להופיע סדקים לאורך הקירות, רטיבות ותזוזה של רצפת הבית
מעודדים מהענות התושבים ליוזמת הבנייה הוסיפו אנשי הוועדה חמישה עשר בתים נוספים ובגל המתיישבים שהשתקעו במקום, התווספה גם קבוצה מיוצאי תימן. קבוצה זו, שנראתה חריגה בקרב הנוף האנושי שישב באזור, הגיעה למקום בזכותו של רב תנועת המושבים, זכריה כהן, שהיה שנים רבות רבה של נהלל. זכריה כהן, ששמו נודע ברחבי העמק ומחוצה לו, נודע באופיו הנוח ויכולתו לגשר בין עולם ההלכה לזה של אנשי המושב המחוספסים. הראשונים להגיע היו בני המשפחה של הרב. אחד מאחיו, שמעון כהן, היה יד ימינו של סטרינסקי בניהול המפעל והיה מעורב רבות בענייני הישוב. גם אנשי הקבוצה התימנית, גם הקבוצה האשכנזית, אלו גם אלו נזקקו למקום תפילה. בשנת 1947 התקבלה תרומה ממשפחת סילברמן ובעזרתה נבנה בית הכנסת המרכזי בו התפללו אשכנזים ותימנים. לא פעם קרה כי סביב מועדי התפילה התעוררו ויכוחים ומריבות ומאידך היה זה אחד המקומות אשר גיבש את הקהילה הקטנה שנאבקה בקשיי הפרנסה והביא לתחושת שייכות מקומית ללא הבדל עדתי. תרומה אחרת התקבלה משמואל דיקר בעל מפעל האריגה "הגרב" ברמת גן שהיה אחד השותפים בחברת נולי העמק". בזכות תרומתו הוקמה מרפאה לרווחת הישוב"
איור 35 איכר חורש בסמוך למפעל נול
ישי אדלר, "הנדבן" כפי שכינוהו אותם תושבים ראשונים, היה אדם שומר מצוות ובתור שכזה היה מעוניין כי החינוך ביישוב יהיה חינוך דתי על כל מאפייניו, כולל הקמת בית ספר דתי. התושבים, למרות הערכתם הרבה את התרומה, העדיפו כי מערכת החינוך ביישוב תהיה ליברלית ללא צביון דתי. לתושבים היה ברור כי הקמת בית ספר דתי תמנע סיוע כספי של מחלקת החינוך המנדטורי אשר תמכה רק בבתי ספר כלליים. מחלוקת זו נודעה בציבור והניעה את "תנועת המזרחי" לפרוש את חסותה על בית הספר בשנת 1946 . חסות זו גרמה מבוכה רבה בקרב התושבים שהתנגדו להקמת בית ספר דתי אך נזהרו מלהכשיל את תרומתו של ישי אדלר. סביב בית הספר ניטש מאבק מפלגתי בין "המזרחי" לבין "השמאל". חיש מהר עבר המאבק למאבק אישי רווי רגשות: המורה והמנהל נתן שטגר מול המוכתר יעקב סטרינסקי[2]. מאבק שתוצאותיו היו ידועות מראש – מנהל המפעל והישוב, בעל המאה ובעל הדעה מול מורה שאינו זוכה לתמיכה רבה. סטרינסקי אף לא בחל בעיכוב משכורתו של המורה ורק כשהאחרון התלונן על כך איימה הסתדרות המורים בסגירת בית הספר. חשוב לציין כי באותה תקופה מונה בית הספר חמישה עשר תלמידים בלבד ומערכת השיעורים כוללת שעת משחקים, שעת אוכל, שעת עברית, חשבון וגיאוגרפיה וכמובן תנ"ך עם פירוש רש"י. ממכתביו של המורה נתן שטגר ניתן להבין שמאבקי הכוח, המאבקים הרעיוניים וקשיי היום יום בניהול ובהוראת התלמידים לא הוסיפו לא לבריאותו ולא לחייו. בהיותו אדם דתי, שומר מצוות התקשה לקבל את אורחות החיים החדשות ואף הרבה להתלונן – תלונות על חילול שבת כמו למשל הגעת הנוטר מנהלל דווקא בשבת כדי להעביר השתלמות בעזרה ראשונה, העדפת עיתון "הארץ" או עיתון "דבר" על פני עיתון "המזרחי" וגילויי אלימות מילולית כלפיו כשסרב להשבית עבודתו ולקחת חלק בשמירת היישוב
היחידים שסירבו לקחת חלק במאבק היו אנשי הקבוצה התימנית שבראשם עמד שמעון כהן, אחיו של הרב. עליהם כותב בזלזול מורה בית הספר: " האדוקים היחידים הספורים, אף לא על אצבעות יד אחת, הם תימנים שאינם מעוניינים בבית ספר של המזרחי באופן מיוחד ואינם מוכנים לעשות עבורו ועבור המורה ולא כלום." בשנת 1946 כאשר הראה הישוב הקטן ניצנים של פיתוח והתבססות הוחלט על הקמת ועד מקומי אשר ייצג את התושבים מול המועצה האזורית נהלל-קישון אשר הייתה הגוף המוניציפלי המייצג אך הקשר ההדוק בין מפעל נול ומנהלו סטרינסקי לבין הישוב הביא לכך שהוא נותר כדמות הדומיננטית במקום
הספקת המים
איור 36. קידוח המים במנור 1925.
תנאי הכרחי לקיומו של הישוב והמפעל היה אספקת מים. אנשי מנור חישבו כי נחוצה אספקה יציבה של 1500 מ"ק מים ליממה. באותן שנים לא היו באזור רשת חשמל וקווי מים סמוכים והדבר חייב קידוח של בארות מקומיות. בהסכם שנחתם עם חברת "סימנס שוקרט" נקבע כי החברה תבצע את קידוחי המים ופריסת רשת הצינורות למפעל ולבתי התושבים
זרימת המים בנחל בית לחם וקיומן של בארות ישנות בקרבתו עודדו את אנשי מנור אך בהעדר מפה גיאולוגית נאלצו המהנדסים לגשש אחר אתרים שבהם ציפו למצוא מי תהום
בפועל נקדחו הבארות באופן אקראי תוך הסתמכות על המזל[3]. דבר זה הביא להתמשכות העבודה ולהוצאות שלא נחזו. הבארות שנקדחו היו מצפון לבית האחוזה בקרבת עיקול הכביש . את מיקומן של הבארות לא ניתן כיום לראות עקב העבודות שבוצעו להרחבת הכביש והעיבוד של השדה במורדות הגבעה. בסך הכל נקדחו 4 בארות, כאשר העמוקה שבהם הייתה בעומק של 80 מטרים ורק אחת מהן נבעה מעצמה ללא צורך במשאבה. ספיקת המים הייתה נמוכה ביותר ועמדה על כ 10 מ"ק ליממה דבר שהקשה את מימוש הקמת הישוב שחזו יוזמיו. המשבר הכספי אליו נקלעה מנור כמה חודשים מיום הקמתה הביא להפסקת עבודות הקידוח ואי השלמה של צנרת המים. המחסור במים אילץ את התושבים להוביל מים מ"ביר אל עביד" עם חמורים ועליהם פחי מים כפי שנהגו אריסי ג'דה לפניהם. רק מפעל הטכסטיל קיבל אספקה מצומצמת של מים מהבארות שנקדחו. מצב זה נמשך לאורך שנים ארוכות ורק בשנת 1939 השלימה חברת "מקורות" את מפעל הקישון אשר סיפק מים מאזור כפר חסידים לישובי מערב העמק. אז גם הונח קו מים בקוטר 3 אינץ' אשר סיפק מים למפעל הטכסטיל[4]
כדי לממן את הנחת קו המים ובניית בריכת האגירה מכרה אגודת ה"נול" 100 דונם מאדמותיה תמורת 19 לא"י לדונם אך רוב בתי התושבים נותרו ללא חיבור קבוע לרשת המים. רק בתחילת 1944 הוחל בתכנון הקמת מגדל המים שיספק מים לבתי התושבים ורוב המימון לכך הגיע מקרן הפיתוח לרמת ישי. המגדל נבנה בנקודת גובה 110 שהיא הגבוהה ביותר ברמת ישי. למכרז התכנון והבניה הוגשו כמה הצעות וההצעה שנבחרה הייתה זאת של המהנדס דוד פריצקר מתל אביב אשר הציע עיצוב יוצא דופן בנוף מגדלי המים בארץ. פריצקר אשר נאלץ להתמודד עם המחסור בברזל שהיה בארץ בשנות מלחמת העולם השנייה, תכנן את המגדל כמתומן בעל בריכה עליונה ותחתונה בקיבולת של 350 מ"ק מים. הוא רשם "פטנט" על המצאתו זו. המגדל שנבנה ברמת ישי הוא הראשון מבין ארבעה מגדלים זהים שנבנו מאוחר יותר בישובים הדר עם, מסדה ושער הגולן. קבלן הבניה היה ע. עציוני מחיפה ועלות הבנייה הייתה 1196 לא"י. כצעד ביניים[5] עד השלמת המגדל ורשת הצינורות הובא מיכל מים בקיבולת 6.5 מ"ק שהוצב על גג המשרדים במפעל האריגה. המיכל אגר מים עבור אותן שעות בהן הישקו חקלאי האיזור את השדות ולחץ המים הנמוך הותיר את רמת ישי יבשה. המגדל הושלם ביוני 1945 אך לא ניתן היה להפעילו עקב הצורך במשאבה שתדחוף את המים אל הקומה העליונה. רק לאחר בקשות חוזרות ונשנות של מנהל מפעל האריגה יעקב סטרינסקי, הוצבה המשאבה והונחה רשת המים אל בתי התושבים
איור 37 . מגדל המים 2012.
מגדל המים פעל עד לתחילת שנות השישים אז כבר לא היה בו די כדי לספק מים לאוכלוסיית העולים שהגיעה וחברת מקורות בנתה בריכת בטון גדולה בלב חורש האלונים בצפון האזור המסחרי בנקודת גובה 124 אשר פעילה עד היום
[1] ספר היובל של ישי אדלר עמ' 202
[2] קובץ מכתבי נתן שטגר. ארכיון המדינה.גל-15 / 4758
[3] דבר 21.3.1926
[4] ארכיון המדינה. ח-33/1430
[5] דבר 25 אפריל 1944
