גילגולי מפעל מנור
בחודש מאי 1927 הועמד בית החרושת מנור למכירה פומבית. ההנהלה הציונית חששה שהמקום ייפול לידי ידיים זרות ולכן ביצעה עיסקה סיבובית עם עורך הדין קליבנוב מחיפה, בא כח ההנהלה הציונית, אשר רכש את המפעל ב 400 לא"י ומכר אותו בחזרה לחברת הכשרת הישוב[1]. לתושבי מנור נשמרה הזכות לשוב ולהפעילו
ג'דה לאחר סגירת המפעל היתה כמעט מיותמת. אחד המתיישבים הבודדים שנותרו במקום, אברהם גוטביר, המשיך באריגה בביתו בעזרת שני נולי יד. הוא ובנו רכשו לעצמם מוניטין ואף הצליחו למכור מתוצרתם לחברת המשביר אך משבקש לקבל לידיו שני נולים מכניים מתוך ציוד המפעל שנסגר, נענה בשלילה. בשנת 1931 החליטו תושבי ג'דה לנסות ולהפעיל מחדש את מפעל הטכסטיל אשר עמד בשיממונו כחמש שנים. לצורך כך הם התאגדו באגודה שיתופית חדשה[2] שנקראה: "נול אגודה הדדית בע"מ" באגודה נכללו גם חברי מנור שנותרו בפולין. בניגוד לתכנית הגדולה של מנור הוחלט הפעם להתחיל בהפעלה של הציוד הקיים, ללא השקעות חדשות ועם הנהלה מצומצמת[3]. הקמתה של חברת הנול הייתה הכרחית הואיל ועל חברת מנור רבץ עדיין חוב של 4000 לא"י לנושים שונים שלא הייתה אפשרות לסלקו. כל חבר באגודה החדשה התחייב להכניס 10 לא"י כדמי חבר ובכך נאספו 300 לא"י. בנוסף התקבלה הלוואה של 150 לא"י מקרן העזרה וכך יצא המפעל הישן לדרך חדשה.ההנהלה הציונית לא הראתה התלהבות מוגזמת, כתנאי להעברת המכונות היא דרשה את פירעון הסכום של 450 לא"י אשר שילמה עבורן במכירה הפומבית בתשלומים למשך 15 שנה. לראשי האגודה נבחרו א.מיכאל,קנטרוביץ. ויעקב סטרינסקי (1893 – 1979 ) שנבחר כמנהלו של המפעל. לזכות סטרינסקי עמדו המעלות הבאות – הוא היה בעל מפעל טקסטיל בביאליסטוק, בעל אישיות חזקה, נחישות והיה חבר באגודת "מנור". הוא הגיע ארצה[4] בשנת 1927 עם שניים מחבריו ובידם יפויי כוח של כ 120 מחברי מנור שנותרו בפולין וביקשו להבטיח את זכויותיהם במפעל שנסגר
איור 27. יעקב סטרינסקי
סטרינסקי שהפיק את הלקח מהתמוטטות המפעל ביקש להביא ארצה משפחות נוספות של בעלי מקצוע מומחים בתחום האריגה. הוא איתר ארבעה מועמדים בפולין והצליח להעלותם ארצה. בשנת 1932 התקבל מכתב מפתיע מאת מהנדס הטכסטיל מרטינס מארגנטינה המבקש לעלות ארצה עם קבוצה בת עשרים איש מקהילתו והם מעוניינים להשקיע בישוב בו יוקם מרכז טקסטיל. כמו הרבה יוזמות אחרות – גם יוזמה זאת לא התממשה. חברי "הנול" החליטו לשקם את המפעל אך על אף שידעו כי המצב בכי רע, נדהמו מהעזובה הקשה וממצב המכונות שחלקן נגנב[5]. חרף זאת, עבדו חמשת הגברים ושתי הנשים במסירות רבה והצליחו להפעיל עשרה נולים ומכונות אשפרה. חומר הגלם יובא מאיטליה והביקוש הרב לייצור בגדי עבודה ומגבות עודד אותם להמשיך בעבודתם. גם משטרת המנדט היוותה "לקוח מועדף" בהזמינה דרך סטרניסקי בשנת 1931 שלושת אלפים מעילים ומכנסים לאסירים
איור 28 .דוגמאות בדים מתוצרת מפעל נול
לאנשי "הנול" היה חסר הון חוזר מה שגרם להם לחפש משקיע חיצוני שייכנס כשותף. המפגשים עם השותפים הפוטנציאלים לא היה פשוטים כל עיקר היות וכל אחד מהם דרש את הביטחונות שלו. הניסיון הראשון היה בשנת 1932 עם סוחר הבדים גרוס מטבריה. גרוס הציע לספק למפעל חוטים לאריגה והתחייב לרכוש ולהפיץ בד בדוגמה ערבית שהיה מבוקש בארץ ובסוריה. הוא דרש ביטחונות ואף דרישה להכתיב למפעל מחירי מינימום . מו"מ זה נכשל והקשר נותק. בהמלצת הסוכנות היהודית נקשר קשר עם הנס מולר, תעשיין טכסטיל מצ'כסלובקיה אשר הקים מאוחר יותר את בית החרושת אתא. מולר העמיד למפעל אשראי בצורת חוטי טוויה ממפעלו בחו'ל ואף רכש מהם 100 דונם אדמה מתוך מחשבה כי יקים בג'דה מפעל טכסטיל מודרני. אך בדיקה נוספת שלו העלתה את הקושי באספקת המים והוא ויתר על כך והחליף את השטח שרכש בג'דה בשטח אחר בקרית אתא, עליו הוקם "מפעל אתא
סטרניסקי, מי שעמד בראש המפעל, הבין כי גורל המפעל תלוי ביכולתו להתחרות במחירי השוק. הוא פנה איפוא לשלמה גולדשטיין, פרנקל, פוגל וקורנבליט אשר ייצגו קבוצת משקיעים מיהודי גרמניה ושכנע אותם להשקיע במפעל. אלו התחייבו להזרים 40 אלף לא"י למפעל ולחדש את הציוד. הוקמה שותפות חדשה עם הקבוצה הגרמנית שנקראה: "ג'דה מפעלי טכסטיל". ביש מזל או חוסר הבנה גרמו לכך שגם קשר זה נכשל: המשקיעים שהבטיחו רבות, הפרו את הבטחתם ואף נחשדו כי הוציאו מהמפעל ציוד וחומר גלם. כישלון זה הוביל לכך כי בשנת 1934 נכנס המפעל להליכי כינוס נכסים
הסכסוך בין הצדדים התגלגל לבוררות אשר פסקה[6] כי מבנה המפעל וציודו יושבו לידי אגודת ה"נול". החברה הגרמנית אשר נותרה עם חובות מול המפעל חתמה על חוזה עם אייזיק דמבובסקי מטבריה אשר היה גיסו של פוגל, נציג המשקיעים. הם העבירו לו את המניות שברשותם ואילו הוא היה אמור לכסות את התחייבות החברה הגרמנית. דבר זה לא יצא לפועל והוביל לחקירה שנערכה מעט אחר כך עבור בית המשפט[7] ומתארת את האירועים לאחר העברת הבעלות מהגרמנים: "בזמן ש"ג'דה מפעלי טקסטיל" הייתה תחת הליכי פירוק וכינוס נכסים, התחזו הבעלים החדשים וערכו מצגת שווא כאילו בבעלותם מפעל מצליח. בזכות הצגה זו ניתנה להם הלוואה על סך 1000 לא"י מאחד מתושבי ראש פינה. חברי "קבוצה" זו , אשר התמקמו בחיפה קבלו כספים מאנשים שונים בתמורה לשטרי חוב של המפעל. בעקבות תלונות של אנשים רבים שנפגעו מתרמיות אלו, נפתחה חקירה והוגש נגדם כתב אישום
למרות צללים אלו, חקירות, כשלון בגיוס הון ומשקיעים, הרי שנקודת אור משמעותית – חיבור המפעל לרשת החשמל הארצית בשנת 1935, דבר שכמובן אין להקל בו ראש. שנות השלושים והארבעים משאירות את ג'דה זנוחה ומיותמת. במקום נותרו משפחות מעטות שהתגוררו בצריפים דלים – שלושים ושישה מאנשי מנור ועוד 7 מאנשי יפה יזרעאל[8] . נקודת השפל הגיעה בשנת 1930. רק שמונה משפחות נותרו במקום ונאבקו על קיומן: משפחות בודדות של חקלאים שהתמודדו מול כוחות הטבע, משפחות ספורות שאבי המשפחה עבד במפעל שקיומו היה תלוי על חוט השערה וכאלו אשר מצאו את מחייתם כשכירים או כסוחרי בקר
סוחר כזה היה שלמה פינקלשטיין. הוא עלה ארצה בהיותו בן תשע עשרה , התיישב בג'דה והפך לסוחר בקר. כדרכם של סוחרי הבקר באותם ימים , נדדו הוא ואחיו בין מושבות הגרמנים למושבי העובדים, כאשר הם קונים פרות, עוברים הלאה ומוכרים למרבה במחיר ובין לבין עוסקים בשחיטה. היעדר חוקי וועד נוקשים או מסגרת עם נהלים ברורים של יישוב שזה עתה הוקם איפשר למעט האנשים שהתגוררו בו להתמסר למשלח יד עצמאי ויצירתי שאינו תלוי בהחלטות הקהילה – כך גם יוסף ברייטברד אשר הגיע לג'דה הנשכחת מתוך בחירה לאחר נדודים ברחבי הארץ. בניגוד לרבים מיהודי הגולה הוא גדל בחווה חקלאית בפולין אשר הייתה מוחכרת לאביו. כאשר הגיע ל"ג'דה", התגייס כשומר "בית האחוזה" ובשעות הפנאי המעטות למד את תורת הבניין משכניו. לאחר שחסך מעט כסף מהיותו שומר, רכשו הוא ואשתו התופרת מגרש קטן ובמו ידיו בנה את ביתו. בנם שמואל היה הילד הראשון שנולד ברמת ישי של שנות הארבעים
איור 29. שמואל ברייטברד -ברעוז
שלוש מאות וחמישים דונם מאדמות "מנור" שהיו בידי "קהילת ציון" הועברו לידי חברי "הנול" על ידי ההנהלה הציונית. היה ברור כי יש לתמוך באותם אנשים ולאפשר להם הקמת משק זעיר שיספק להם צרכי מחיה בסיסיים. הוקמה "וועדה נייטרלית": תפקידה היה לייצג את התושבים, את קהילת ציון וקרן היסוד. על גב הוועדה הוטל משא כבד בו נאלצה לפתור את בעיות הבעלות על הקרקע, לדאוג לגיוס כספים למפעל, לדאוג לאספקת המים והחשמל ולשלל בעיות נוספות. ייצוג התושבים נעשה על ידי סטרניסקי אשר לחץ על מוסדות הישוב להגדיל את הסיוע ולתמוך ביישוב המוזנח. התושבים לא יכלו לעבד את אדמתם: לא היה בידיהם את המימון הנדרש לרכישת טרקטורים או כל מיכון חקלאי אחר. השטחים הוחכרו לעיבוד עונתי לאנשי כפר יהושע, בית שערים ואלונים, דבר שדרש תנועה סדירה להעברת הסחורות. חלק מאנשי כפר יהושע נרתעו מסלילת דרך כי חששו שדרך זאת תקל על תנועתם של ערביי הסביבה[9] אך הצורך בכביש גישה גבר על כך ובשנת 1934 נפתחה דרך שדה בין כפר יהושע לג'דה הקיימת עד היום.
המצב הבטחוני
המצב הבטחוני היה בכי רע. מדי פעם הוצתו השדות, מדי פעם גניבה וביזה ותגובת המשטרה הבריטית הייתה מאוחרת ולא יעילה. אמנם משטרת המנדט הקימה בבית האחוזה נקודת משמר אך לא היו בה יותר משני שוטרי קבע[10] למרות התקן לחמישה עשר גפירים נוספים. התושבים הגיעו להבנה כי אין מנוס מנקיטת פעולה ועלייהם לרכוש נשק ולשם כך יש לבקש הלוואה. במכתב בקשה מצידם, שנת 1930, הממוען אל מוסדות היישוב, הם מבקשים הלוואה של 21 לא"י כדי לרכוש שלושה רובי ציד וההלוואה תכובד ותוחזר בשלושה תשלומים
עם תחילתה של תקופת המאורעות בין השנים 1936 – 1939 החלו התקפות מאורגנות של תושבי הכפרים הערביים על ישובי הסביבה. גם ביקור הפתע של הנציב הבריטי העליון בג'דה עת היה בדרכו לפגישה עם משה שרת ושיחתו עם ראש הוועד לא בישרה שיפור במצב הבטחון. ג'דה ששכנה על אם הדרך הייתה מטרה נוחה בהיותה יישוב קטן ומפוזר
איור 48. משמר הנוטרים 1936-1939
המקום היחידי בו ניתן היה למצוא מחסה היה "בית האחוזה". בלילות החשוכים נקהלו התושבים בבית מידות זה כשהם משאירים את בתיהם נטושים. רק קומץ שומרים חמושים היו במקום, מוצבים בבית האחוזה והשטח נשאר פתוח בפני אנשי הכנופיות. אלו ידעו את חולשתו של המקום ותקפו אותו בשעות הלילה מסתתרים מאחורי משוכות הצבר. בתחילה הסתפקו בהצתת גרנות התבואה וצריפו של האופה אך בשנת 1936 נפל החלל הראשון: מרדכי פלדמן תושב יגור אשר התגייס כשוטר מוסף (גפיר) למשטרת הישובים. הוא נפגע בראשו פגיעה קטלנית. שנתיים לאחר מכן, בערב חג השבועות[11] 6/5/1938 הותקף צריפו של מרדכי גלובינסקי וכדור שפגע ברגלו גרם לקטיעתה. באותה עת, השומר צבי לוין, תושב המקום, עמד על משמרתו בבית האחוזה ונזעק למקום הירי, לרוע המזל נפגע מאש התוקפים ונהרג. בהעדר בית עלמין בג'דה נקבר במושב בית שערים הסמוך. ב – 30 באוגוסט 1938 התקיפו כנופיות ערביות את הישוב והציתו את המפעל. השריפה כילתה את המבנה ותכולתו והותירה מאחור שלדי מכונות וקירות מתפוררים
גם השריפה שהפכה את המפעל למבנה מפוייח ומתפורר לא הכניעה את סטרניסקי ואנשי ה"נול". הם שכנעו את אנשי "קרן היסוד" להקים חברת מניות חדשה שנקראה גם היא בשם "הנול" ובעזרת כספי הביטוח לשוב ולשקם את המפעל השרוף. בתחילת 1939 הוחל בשיקום מבנה המפעל על פני שטח נרחב של 1240 מ"ר, יובאו מכונות חדשות ובתחילת 1940 התחדש הייצור אם כי במתכונת מצומצמת
קשיי הבטחון לא תמו גם שנים אחר כך, שנות הארבעים. אנשי המקום לא היו עצמאים והיו תחת אחריות "וועד גוש נהלל" . הם חשו כי הם מופלים לרעה בנושא הביטחון. מספר על כך ירחמיאל פרנקל: " אספנו כסף כדי לבנות גדר ביטחון ולרכוש נשק. חיכינו, אבל הנשק לא הגיע. התברר כי כל יישובי האזור קיבלו אותו. בישיבה של מפקדי ההגנה העליתי את העניין וחבר מושב בית שערים אמר שאיננו צריכים נשק ובית שערים תגן עלינו. איימתי בנטישת הישוב אם לא יתנו לנו להגן על עצמנו ואחרי כמה ימים הגיע הנשק. אני ושלמה כהן חפרנו סליק ליד האלון הבודד והיה לי גם סליק בבית"[12]. בכל אותם שנים, סטרניסקי אינו מרפה. הוא ממשיך ללא לאות בהחייאת המקום ובקידום תוכנית החלוקה של שטח הישוב לגושים וחלקות בשיתוף פעולה עם קהילת ציון ואנשי הסוכנות
בשנת 1939 נאלצה אגודת "מנור" למכור 300 דונם לחברת "התועלת" מחיפה אותה ייצגו יחיאל ויצמן ואברהם כהנוב. השטח שהיה סמוך לנחל בית לחם יועד להקמת שכונה לפועלי חיפה. יוזמת בנייה זו לא התממשה הואיל והרוכשים לא עמדו בהסדר התשלומים שנקבע והשטח נותר לעיבוד חקלאי עד להקמת שכונת קידמת ישי בסוף שנות התשעים
בשנת 1943 איבדו חלק מהתושבים את אמונם בסיכויי המפעל. הם תבעו לפרק את קואופרטיב ה"נול" ולקבל את המניה שהשקיעו בו. כדי למנוע חזרה על אירועי אגודת "מנור" הוחלט על "גירושין בהסכמה": 28 חברים עזבו והאגודה התפרקה. במקומה הוקמה חברת מניות חדשה שנקראה: "נול מפעלי טכסטיל ברמת ישי" שבעליה היו תושבי המקום שבחרו להישאר. הצורך בפיצוי החברים שעזבו בסכום של 104 לא"י לחבר הביא למכירת שטח אדמה של 130 דונם לחברת ה"גרב". הוקמה גם חברה נוספת בשם: "חברת נאמנות רמת ישי בע'מ" שתפקידה היה לשמור על רכושם וזכויותיהם של אותם חברי אגודת מנור, אשר עזבו את המקום וגורלם לא נודע. מניות החברה הוחזקו בידי ההנהלה הציונית וקהילת ציון
גם הפעם, בדומה לפעמים קודמות אולץ סטרניסקי לחפש משקיעים. ברמת גן נמצאו שלושה שותפים בשם רוטברט, שפר ודיקר שהפעילו מפעל אריגה בשם "הגרב". אלה רכשו 130 דונם מאדמות "מנור-הנול" ואף רכשו את מניות קבוצת דמבובסקי שהוחזקו בידי חברה בשם "מאיר פוגל". הם נתנו לחברה שם חדש – "עמק מפעלי טכסטיל". השותפות החדשה קרמה עור וגידים ובחודש מרץ 1946 קמה חברה חדשה תחת השם: "נולי העמק". המבנה והבעלות על הקרקע היו בידי אנשי ג'דה ואילו מחצית המכונות והציוד נמכרו לשותפים החדשים מרמת גן.
איור 30. מפעל נול 1947
איור 31.מפעל נול 1946
בתמונה נראה אולם הייצור של המפעל ומערכת ההנעה שפעלה בו. הפעלת נולי האריגה נעשתה על ידי מנוע דיזל גדול בעל בוכנה אחת שהוצב בקידמת המפעל. ממנו הועבר הכח באמצאות רצועה אל ציר תמסורת (טרנסמיסיה) ארוך שעבר לאורך המפעל והניע את נולי האריגה. לכל נול היו 2 גלגלים, אחד מהם חובר ברצועת הנעה אל ציר ההנעה. והשני נועד לתחזוקה. כשביקשו לטפל בנול היו מעבירים את הרצועה לגלגל השני שהסתובב סיבובי סרק "פריילוב". וכך היו יכולים להמשיך ולהפעיל את יתר הנולים. את המנוע היו מניעים מדי בוקר באמצעות הזרמה של מכת אוויר דחוס אל ראש הבוכנה. לעתים היה מיכל האוויר מתרוקן והדרך היחידה להניע את המנוע הייתה באמצעות חימום ראש המנוע בפרימוס. תחזוקת המנוע הייתה כה חיונית ודרשה ידע במכונאות עד שבשנות השלושים נשכר לכך יצחק שומן איש בית שערים שהיה בעל ידי זהב. והיה מגיע מדי בוקר אל המפעל ומוודא כי המערכת המכאנית פועלת כהלכה
המפעל נוהל תחת שרביטו של סטרינסקי ואילו זכות החתימה על ההוצאות וההכנסות הכספיות היה בידי נציג השותפים אשר ישב בתל אביב. מלחמת העולם השנייה הובילה לביקוש רציני בתוצרת הטקסטיל – אלא שהשמחה לא ארכה זמן רב. מיד עם תום מלחמת העולם נודע גורל יהודי אירופה ליושבי הארץ, כך גם התברר גורלם המר של חברי "מנור" אשר שבו לפולין ונספו בשואה. אנשים אלו, רובם בעלי משפחות שחזרו לפולין הותירו אחריהם גם מניות וגם חמש מאות דונם שטחי אדמה בג'דה, הובילו להקמת חברת נאמנות שמניותיה הוחזקו בידי ההנהלה הציונית וקהילת ציון וכנציגה התמנה יעקב סטרינסקי
שלהי השלטון הבריטי מסמנים את גסיסת המפעל. אותו מפעל שידע ימים רבים – טובים ורעים והיה לאחד מסמליה הייחודיים של ההתיישבות בג'דה: הקמת בית חרושת לטקסטיל ב"כפר אורגים", לא עמד בפגעי הזמן והאדם. ציוד ישן וחורק, חוסר אפשרות ורצון לרכוש מכונות חדישות, עליית מחירי הגלם, תחרות קשה מצד יצרניות חדשות – כל אלו משתקים את עבודת המפעל. בדין וחשבון[13] שהוציא סטרינסקי בשנת 1960 הוא כותב "יומן אירועים" של המפעל, לדבריו בשנות החמישים חדלו השותפים להתעניין במפעל והשתמשו בו לצרכיהם בלבד. המנהל הכספי של המפעל הפיץ שטרות אשר נמסרו לנכיון תמורת מזומנים והריבית על שטרות אלו גרמה לשיעבוד המפעל ולעצירת כל פעילות בשנת 1958
חברת "עמק טכסטיל" שהייתה שותפה ב"נולי העמק" הוכרזה כפושטת רגל ואנשי ה"נול" מצאו עצמם שוב לבדם. סטרינסקי הנחוש, גם בפעם זו לא נואש, איתר משקיע חדש בשם שלמה קלנר שהיה מוכן לקנות את המפעל ולהוסיף לו מכונות אריגה שוויצריות חדשות. כמו בפעמים רבות קודמות – יוזמה זו נתקלה בהתנגדות, הפעם מצד "משרד המסחר והתעשייה" אשר היתנה את תמיכתו בקיומם של 60 נולי אריגה לפחות
כל המאמצים והניסיונות הבלתי פוסקים, הרצון העז לספק עבודה, השאיפה לעמוד באתגרי הזמן – לא צלחו. המפעל נאלץ לסגור את שעריו
[1] דבר 8 יוני 1927
[2] אצ"מ S8/2251 תקנון האגודה אושר ב 6.6.1931 ראה נספח 7
[3] ראה נספח 6.
[4] דבר. 27/2/1927
[5] הארץ 31/8/1931
[6] דואר היום 14 יוני 1935
[7] ארכיון המדינה גל – 6850 / 14
[8] אצ"מ S15/23904
[9] פרוטוקול וועד כפר יהושע 24.3.1934 ארכיון כפר יהושע.
[10] Summery sheet establishment of personal and arms. Palestine Police Force
[11] אומר. 5/6/1938
[12] שורשים משפחת פרנקל עמ' 5
[13] ארכיון המדינה ג-7 / 3417
