שנות החמישים
מלחמת השחרור תמה. מדינת ישראל בחיתוליה ורמת ישי עושה צעדים ראשונים ומהוססים לגדילתה. צעדים איטיים המלווים בסיוע חיצוני כמו קהילת ביאליסטוק מארה"ב אשר נרתמת לטובת ניצולי השואה מפולין, תורמת ליישוב ומשלימה את בניית המרפאה ומבקשת לשנות את שם היישוב לביאליסטוק[1]. שינוי השם לא צלח, אך המרפאה הביאה תועלת רבה לתושבים. שנת 1949 מסמנת מפנה עם בואה של קבוצת החיילים המשוחררים. קניית שטחי האדמה עבורם לא צלחה אלא לאחר מו"מ קשה וטעון. סטרניסקי, שהיה מעוניין בהתיישבות קבוצה זו וייצג את קרן הנאמנות היפנה את הנרשמים אל "קהילת ציון" שהחזיקה בבעלותה את אדמות "מנור
לאנשי קהילת ציון לא אצה הדרך. הם לא מיהרו בהעברת המגרשים על שמם של הקונים החדשים ונימקו זאת בתירוצים שונים. סטרינסקי לא ויתר על ההזדמנות להזרים דם חדש לישוב וכתב[2] להם: " לא תמיד שמירה על חוקים פורמלים גרידא היא סימן למעשים טובים ומחוכמים. יש לעתים שצריכים לסטות מהחוק ולהתאים אותו למעשים. ביחוד כשהמדובר הוא על החייאת מקום מידבר שהושקעו בו דמים (תרתי משמע) חלומות ועבודה של עשרים וחמש שנה וכעת הזמן והשעה ואל נחמיצנה
מכתבו הנוקב של סטרינסקי, ומאמציו נשאו פרי. הוקצו לנרשמים מגרשים בגודל 2.5 דונם שיועדו לבית מגורים ומשק עזר קטן. מקרן הפיתוח ניתנה להם הלוואה של 300 לירות אותה החזירו בתשלומים למשך 30 שנים.
על בניית הבתים מספר אליהו רפאלי[3] אשר היה בין הראשונים שהתיישבו במקום. "פה היה קוץ ודרדר. רמת ישי הייתה מוקפת אז בקונצרטינות מכיוון שזה היה המשך של 36-39 …אנחנו היינו, איך אומרים, חבר מביא חבר. אני עבדתי ברכוש הנטוש. היו אנשים שקנו מגרשים והעבירו לשם צריפים שקנו בבית שערים. אנחנו שילמנו לרכוש הנטוש – גרוש לכל אבן שאספו פועלים ערביים מגדרות ובתים הרוסים. איתם בנינו את הבתים. היו כאן אז פדאינים, שאז קראו להם מבריחים ואנחנו היינו צריכים להתארגן. לכולם היה נשק ואצלי בחצר היה גונג כזה מצינור חלוד ואיתו היינו מזעיקים את כולם
כניסתם של קבוצת החיילים והקצינים לרמת ישי בתחילת שנות החמישים הפיחה רוח חיים במקום. עד בואם של חבורת חיילים וקצינים אלו, היה זה סטרניסקי אשר היה המביא והמוציא מול מוסדות הישוב. עם בואם של בני הארץ, אשר היו חלק מהממסד הביטחוני ובעלי קשר טוב עם רשויות המדינה הצעירה, החלה רוח חדשה לנשב במקום. מיד עם בואם, ארגנו שלושים ושבע משפחות אשר פנו אל "הקרן הקיימת" ו"הסוכנות" במטרה לרכוש אדמות לצורך פיתוח משקים חקלאיים זעירים. פנייתם נענתה בחיוב ובמהרה צצו בחצרות הבתים רפתות ולולים. בבית האחוזה הוקמה נקודה לאיסוף חלב על ידי תנובה. משרד השיכון נרתם גם הוא וביוזמתו נבנו כמה שיכונים עבור העולים החדשים. לאחרים הוקצה מגרש בן דונם עליו נבנו בתים משפחתיים קטנים
רמת ישי הייתה יישוב יוצא דופן בקרב היישובים החקלאיים שהקיפוהו. לא פעם הייתה התחושה כי הוא נדחק לשוליים והעדיפות לפיתוח ניתנת לשכניו הנתמכים על ידי תנועות ההתיישבות החזקות. הנסיונות לפתח אזור תעשייה שיתן משענת כלכלית לרמת ישי נתקלו בהתנגדות ממושכת של משרדי השיכון והמסחר. לעתים בנימוקים חסרי שחר כגון: "אין לבנות משני צידי הכביש הראשי העובר בישוב"[4] . למרות זאת החלו בעלי עסקים בהקמת מאפייה, מוסך ובית קירור
איור 52 על אם הדרך מחיפה שנות החמישים
שנת העלייה הגדולה היא שנת 1950. כשאר יישובי הארץ, החלה גם רמת ישי לקלוט עולים ולעניין זה הוקמו שתי מעברות. הראשונה שאכלסה כ – 500 משפחות, הוכרה בשם "מעברת בית שערים" והוקמה מצפון לכביש הראשי. הייתה זאת מעברה של אוהלים, פחונים וצר
איור 38 תרשים מעברת בית שערים ברמת ישי
למעברה היו חיים משלה: נחוגו חגים ברחבה המרכזית[5], בין האוהלים הונחו שבילי הליכה מאבני בניינים ערביים הרוסים (אבן חירב'ה) ושמחה נוספת – חבור החשמל אשר הגיע רק אל משרדי המעברה. היו אלו שנות הצנע. בלוקי קרח נרכשו מבית שערים הסמוכה ואספקת המזון הייתה מוגבלת. הצרכניה המרכזית מכרה מזון מוקצב מול הצגת תלושים ולצד כל אלו התפתח "שוק שחור" של ביצים וחלב
בהיעדר יכולות כספיות, שכר יומי זעום ותקופת צנע – הוכיחו תושבי המעברות יצירתיות: תנור הבישול הורכב מחבית הפוכה שעמדה על שלוש רגלים ובאמצעה מדף ודלת, לתוכה הוכנס הפרימוס. לא היה זה נדיר לראות את האש פורצת מתוך האוהלים. בימי החום נהגו העולים לצנן את גופם במאגר המים אותו הקימה חברת "מקורות". רק לאחר שבאחת השבתות של ימי הקיץ הלוהטים אירע אסון גדול בו אחד האנשים נשאב אל צינורות המים וטבע – הופסקו פעולת המשאבות בשבתות וסביר להניח כי התושבים חיפשו מוצא אחר מהחום הכבד.
המעברה השנייה הוקמה מעברו הדרומי של הכביש בצידו המזרחי של הישוב והיא נקראה "מעברת רמת ישי". במעברה זו התגוררו למעלה מ – 300 עולים שהמתינו מספר חודשים עד הפנייתם לישוב הקבע שנקבע עבורם. על שטח המעברה שפונתה נבנו "בתי סוכנות" עבור העולים מתימן. מאז ועד היום דבק השם למקום: "השכונה התימנית". היו אוהלי מגורים והיו גם אוהלים למרפאה ולכיתות לימוד. לכל עשר משפחות סודרו שני ברזים, לכל שש משפחות הוקם בית שימוש ואת המקלחת חלקו עשרים וחמש נפשות
איור 39. שוקת במעברת רמת ישי
שתי המעברות פורקו בשנת 1954. מאתיים משפחות מעולי לוב עזבו כמעט כולם והיו בין המייסדים של מגדל העמק השכנה[6]. ואילו קבוצה אחרת של יהודים ממוצא רוסי, עולי סין, נשארו במקום. העולים החדשים "הקפיצו" את היישוב. המועצה האזורית "קישון", שבתחומה הייתה רמת ישי – לא גילתה עניין רב בהקמת שיכוני עולים בתחומה. אנשי רמת ישי הבינו כי טמונה במעשה זה הזדמנות עבורם והציעו כי שיכוני העולים ייבנו בתחומה. כך התאפשרה בניית השיכונים הראשונים ברמת ישי. לאחר בניית הבתים וגידול האולוסיה הוחש הצורך בקיום מועצה מקומית עצמאית.
תמונת מצב נדירה על היקף האוכלוסיה והבתים ברמת ישי, מספקת רשימה שערכה חברת מקורות[7] ב 31 דצמבר 1950 . על פי הרשימה היו באותה עת ברמת ישי 44 בתי קבע ועוד 4 צריפים. לא רק בתים, אלא גם מוסדות ציבור" – צריף המועצה המקומית, קופת חולים, שלוש חנויות מכולת, מאפיה ונגרייה
איור 40: בית ממן ברחוב האורן מבתי שנות החמישים
בשנת 1954 הוקמה אגודה חקלאית, אשר קיבלה בחכירה שטחים לנטיעת פרדס משותף. כל חבר באגודה קיבל שטח של 5 דונם וחלקו הראשון נקרא "פרדס בחסכון א'" וניטע בשטח שבין נחל בית לחם למורדות האזור המסחרי. השטח עליו ניטע פרדס זה היה בעבר מטע הזיתים של טוויני, שתנובתו הייתה דלה. השטח עובד בידי חברי המושב בית שערים אשר נדרשו לפנותו היות ולא שילמו את דמי החכירה שהיו חייבים. "פרדס בחסכון ב'" נשתל בדרום רמת ישי בשטח הגובל בשדות כפר יהושע ועליו הוקמה לימים שכונת הפרדס. שתי חלקות הפרדס נמסרו לעיבוד לחברת "יכין חק"ל" ובפועל לא ראו חברי האגודה רווח כלשהו מהפרדס. בשנות התשעים נעקר "פרדס בחסכון א' " והשטח הוחכר לעיבוד לחקלאי בית שערים. "פרדס בחסכון ב' " נותר ללא עיבוד וייעודו הפך לקרקע לבניה וכערך נדלני גבוה במיוחד
איור 46 חיים כהן , שעבר מהמעברה לבתי הקבע
לא רק פרדסים וחקלאות, אלא גם מסחר. בשנה זו הוקם באזור המסחרי של רמת ישי המפעל לעיבוד עורות "עורלק" על מגרש שהיה בעבר רכוש אגודת "יפה יזרעאל" וקהילת ציון החלה במכירתו. ישראל ברזנר ויצחק ברימן, מקימי המפעל, עלו מפינלנד והביאו עמם ידע ומכונות לעיבוד עור. המפעל צמח בעיקר בשל התמחותו בייצור עור מבריק לנעליים (לקה) ואף הצליח לייצא מתוצרתו לחו"ל. במהרה צמח המפעל והעסיק בשיאו 80 עובדים כאשר חלק מהם היו העולים שהשתקעו ברמת ישי ומצאו את פרנסתם במפעל.בשנת 2012 נהרס המפעל ועל שטחו הוקם מרכז הקניות Street Mall. סמוך למפעל העורות הקימו יזמים אחרים מבנה שיועד לבית קירור ולייצור קרח
איור 47 פתיחת סניף הדואר 1952
שנים ספורות לאחר מכן, בשנת 1958, רכשה חברת "תנובה" את שטח המפעל האריגה מנור ואת בית האחוזה ההיסטורי. מפעל האריגה שידע ימים אחרים נבלע בתוך שטחי המשחטה שהופעלה על ידי אגודה שיתופית של קיבוצי ומושבי העמק. עבור קיבוצי הסביבה היה "בית האחוזה" מטרד שהפריע להרחבת המשחטה. כך במכתב בקשה[8] להריסת המבנה. רק מאבק של אנשי שמירת הטבע ופרסום בתקשורת מנע את ההריסה ברגע האחרון. חלום "מפעל האורגים", מפעל קואופרטיבי עבור תושבי היישוב נגוז ובמקומו הוקם לפתחו של היישוב מפעל עופות – אשר לא זו בלבד שלא דמה כלל וכלל לחלום הראשונים אלא הפך למטרד קשה לאיכות חיי התושבים. רק בשנת 2012 נהרסה המשחטה משלא עמדה בתנאי התחרות הקשים במשק ובמקום מתוכנן רובע מגורים ומסחר
גם בשנות החמישים עמד לו "בית האחוזה" כמבנה המרכזי על אם הדרך. ייעודיו התחלפו – גם מקום מגורים למשפחות אשר המתינו למגורי קבע, גם כמפעל קטן לסוכריות וגם כאולם קולנוע. שנים אלו מסמלות לא רק את העלייה הגדולה אלא גם את הפרדת רמת ישי מניהולה של "מועצת קישון". ב- ארבעה ביולי 1958 נחתם צו הקמת המועצה המקומית רמת ישי ונקבעו גבולותיה המוניציפלים. קביעת הגבולות אינה מעשה של מה בכך, היא תוצאה של אירועים היסטוריים הנוגעים לרכישת גוש ג'דה תל שמאם. חלקו הארי של הגוש נמסר לאנשי כפר יהושע ובית שערים. לרמת ישי נותרו חמישה עשר אחוז מכל שטח הגוש. התוכנית האדריכלית הראשונה היא תוכנית "האדריכלים בן דור", שנת 1938. בתוכנית זו רואים את המגרשים בגודל שניים וחצי דונם, גודל אשר עשוי לעזור לתושבים בהקמת משקי עזר והינם צמודים לבתי המגורים
תפיסת המוסדות המיישבים הייתה כי יש לתת עדיפות ל"התיישבות העובדת", משמע קיבוצים ומושבים. ברור הדבר כי רמת ישי לא זכתה להכרה זו היות ולא ענתה על ההגדרה כישוב חקלאי ולכן החלק הארי של הגוש נמסר לשכנים החקלאים. לקיחת השטחים ומסירתם הגבילה את יכולת הפיתוח של הישוב והותירה אותו נשכח לשנים רבות
ראשי המועצה הראשונים[9] , בשנות החמישים , סללו לראשונה רחובות ביישוב ובשנות השישים – בעת כהונתה של יהודית שושני, האשה הראשונה שנבחרה לתפקיד ראש מועצה נבנה מרכז מסחרי בלב הישוב. שנים יעברו עד אשר ייבחר לראשות המועצה דרור פוגל, אשר ביוזמתו החל תכנון מחודש של האדריכלית שושנה מדג'ר לישוב של 5000 תושבים וגויסו תרומות לבניית מרכז קהילתי ובריכת שחייה. הוא זה אשר הביא לתנופה פורצת בהביאו זוגות צעירם אשר זכו לסבסוד ממשלתי של משכנתאות
כמה מלים של סיום
הקסם של רמת ישי הוא לא במה שיש, אלא במה שאין: ישוב חופשי ללא זהות. חסרת הגדרה – היא אינה עיר ואף לא עיירה
רוב שנותיה עברו עליה כשהיא נשכחת מעיני פרנסי המדינה וסופגת מבטי זלזול מצד שכניה החקלאיים אשר ראו בה לא יותר מאשר שדה קוצים ולעיתים גם חשו נעלים, בעלי המאה, בראותם את סוחריה הזעירים לבושים בגדי גלות ומדברים בבליל שפות. החלום הגדול של הקמת כפר "אורגים" וביסוס עמק טקסטיל, שהיה ייחודי ומקורי נגוז בשל צוק העיתים ובעיות ניהול
למעלה מיובל שנים נדרשו לרמת ישי עד שהחלה התפנית. אמנם לא הוקם מחדש כפר אורגים אבל בהחלט ניתן לומר כי פריצת הדרך של יזמים פרטיים אשר הבינו כי המיקום הוא בעל משמעות רבה הוביל את היישוב קדימה
איור 51 תנופת הבניה בשנות השמונים
בשלהי המאה העשרים לקחו אותם יזמים את מושכות הפיתוח ובשדות כפר האריסים ג'דה נבנו מבני מסחר ומגורים. צעירים שחלמו על "בית בכפר" באווירת העיר, הפכו את הישוב למקום איכותי המציע מיקום מרכזי ורשת תחבורה אל כל חלקי הארץ, מערכת חינוך מתקדמת ושירותים קהילתיים
ורק בית האחוזה המשקיף על העמק ונוצר את הסודות הכמוסים של המתיישבים הראשונים, אומר: "אני המשענת לאורגי בדים וחלומות ומקור החיים לדורות הבאים
איור 50. עץ האלון דרום רמת ישי
[1] Bialistoker Stimme pp.185-186
[2] י. סטרינסקי לקצ"א. 15.6.1949
[3] ראיון עמו 8.1.2012 ארכיון מורשת רמת ישי
[4] דבר 21.12.1950
[5] ראיון עם גברי ימין ארכיון מורשת רמת ישי
[6] ראיון עם גברי ימין ארכיון מורשת רמת ישי.
[7] סקר מקורות. ארכיון המדינה ח- 1430/33
[8] דבר 2 אוגוסט 1972
[9] לרשימת ראשי המועצה של רמת ישי ראה נספח 8
