איור 26: סמל אגודת יפה יזרעאל
בדומה להקמת מנור התארגנה בלודז' בשנת 1924 קבוצה נוספת אשר ביקשה להתיישב בארץ. בראשונה נקראה הקבוצה "יפה נוף" אך לאחר שעלתה האפשרות לרכוש אדמות בג'דה שונה השם ל "יפה יזרעאל" [1]. בראש הקבוצה עמדו צבי נח גרפינקל ומיכאל נטקוויץ'. חבריה כללו בעלי מלאכה מתחומי הטכסטיל והמסחר. בבסיס התארגנותם עמד הרצון להקים יישוב חקלאי עירוני אשר ישלב תעשיית טכסטיל עם מסחר וחקלאות כענף עזר. חלקם היו אז בגיל מבוגר מכדי להתחיל חיים חדשים כחקלאים בארץ רחוקה . רכישת האדמה בג'דה הייתה עבורם צעד שנועד להגשים את חזונם הציוני מבלי שיצטרכו לוותר על עיסוקם המסורתי ולהגר לארץ חדשה. הצעד של רכישת נחלה בארץ ישראל נתפס כמעין פוליסת ביטוח ליום צרה. מייסדי הקבוצה נרשמו בפולין כאגודה שיתופית עם הנהלה נבחרת (פרעזידיום) אך לא הסדירו את מעמדם המשפטי מול שלטונות המנדט הבריטי בפלשתינה. במקביל הקימו בפולין את "החברה לייסוד מפעלי טכסטיל בא"י" אשר הייתה אמורה להקים ולהפעיל את מפעל האריגה על אדמות האגודה
בתאריך 22.6.1925 חתמה "יפה יזרעאל" חוזה לרכישת קרקע בג'דה מול קהילת ציון אמריקה בגודל של 5400 דונם. על שטח זה קיוותה להקים את היישוב המתוכנן אך נכשלה בגיוס הסכומים הנחוצים להשלמת העסקה והמקדמה ששילמה הוקפאה. כצעד ראשון לתכנון הישוב הוכנה מפה טופוגרפית[2] של השטח בידי המהנדס מרדכי קריתי, אך עקב הקפאת העיסקה נותרה המפה בידיו
אנשי יפה יזרעאל אשר ראו את התקדמותם של חברי מנור הוסיפו סעיף בהסכם עם קצ"א לפיו תובטח להם אספקת מים מהבארות אותן תיכננה מנור לקדוח. בתאריך 12.5.1926 נחתם חוזה שני[3] לרכישת הקרקע בג'דה בין יפה יזרעאל לקהילת ציון. את הקבוצה ייצגו אליעזר הוזמן,יצחק פיין, ויקותיאל גבירץ
פרטי החוזה משקפים את לקחי כשלון העיסקה הראשונה. השטח אותו התחייבה "יפה יזרעאל" לרכוש היה הפעם כמחצית מהשטח אותו חשבה לרכוש בראשונה ולכן התחייבה כעת על רכישת 3400 דונם בלבד. הצדדים השאירו לעצמם פתח להקטנת השטח באם תיכשל "יפה יזרעאל" בגיוס הכספים הנדרשים לביצוע העיסקה. כנראה שהצדדים, למודי ניסיון מר הכינו עצמם לכישלון הבא ואכן, השטח הצטמצם לכדי 960 דונם אותם המשיכה קהילת ציון להחזיק בנאמנות עבור "יפה יזרעאל" עד השלמת חלוקת האדמה לחברי האגודה והוצאת שטרי קניין. בעיסקת המכירה נכללו גם המחסנים של כפר האריסים ומטע הזיתים של טוויני. מצב זה, בו רכשה "יפה יזרעאל" את האדמה בג'דה מקהילת ציון כגוש משותף אחד (מושעא) היה אמנם הכרחי אך גרם לסחבת ארוכה ברישום חלקו של כל חבר במשרד המקרקעין. בחוזה שנחתם עם קהילת ציון התחייבה האחרונה להשלים את הרישום המשפטי בתנאי שישולמו ההוצאות הנדרשות ובכלל זה מפת חלוקה. "יפה יזרעאל" התקשתה לגייס את סכומי הכסף שנדרשו לכך ונותרו בידיה רק 677 דונם שתמורתם שולמה במלואה לקהילת ציון.התמשכות הליכי גביית התשלומים מחברי האגודה הביא לכך שרק בשנת 1937 החלה קהילת ציון בהליכי רישום נחלות החברים, אך אלו לא הושלמו מעולם.
השטח שרכשה "יפה יזרעאל" היה ממושכן לטובת קרן היסוד, שטח אשר נרכש על ידי קרן היסוד ונמכר ל"קהילת ציון". מכיוון ש"יפה יזרעאל" לא עמדה בתשלומים שנקבעו בהסכם, העבירה קהילת ציון 1000 דונם לידי הקק"ל אשר הקימה על שטח זה את מושב "בית שערים". מושב שמנה בתחילה שנים עשר מתיישבים שהגיעו מהעיר מוסטר ביוגוסלביה. מכאן מקור שמו של המושב: "כפר חלוצי יוגוסלביה". גם קבוצת מתיישבים זאת נתקלה בקשיים בראשית דרכה ובשנת 1935 התפרקה. במקומם התיישבו אנשי ארגון אפרים
שטח נוסף, כ – 320 דונם נמכר על ידי "יפה יזרעאל" לליונלו שטוק, יהודי ממשפחה איטלקית אשר הקים על השטח חווה קטנה אותה ניהלה משפחת אלטמן. הקשיים אשר חוו אנשי "מנור" בג'דה, לא פסחו על משפחת אלטמן: הקושי להתמודד בעבודה חקלאית בשעות היום ודאגה לבטחון בני הבית בלילות היה למעלה מכוחה של המשפחה אשר נאלצה לעזוב את החווה. במקומם הגיעו הזוג ברוידא אשר הצטרף לאחר מכן למושב בית שערים והבעלות על החווה עברה לרשות הממשלה אשר הקימה במקום את תחנת הנסיונות "נווה יער
מפה מס' 9 שטחי מנור-יפה יזרעאל וכפר היוגוסלבים
השוני הבולט בין חברי "יפה יזרעאל" לאלו של "מנור" היה בעובדה שרובם המכריע של אנשי "יפה יזרעאל" נותרו בפולין ורק כ 10 משפחות התיישבו על נחלתם בג'דה. בקבוצת "מנור" עלו רוב החברים ארצה עם הקמת הישוב ומפעל הטכסטיל. סימוכין לכך ניתן לקרוא במכתב שכתב יושב ראש "יפה יזרעאל" צבי גרפינקל לסוכנות היהודית בשנת 1937 בו הוא מבקש את עזרתם בהקמת ישוב לחברי קבוצתו: "מספר חברי אגודתנו כ – 90 ורובו נמצא בחו'ל, בעיקר בעיר לודז' בפולניה. המיעוט כ – 12 אנשים נמצא בתל אביב, חיפה ומקומות אחרים בארץ. את החומר האנושי של החברים אפשר לחלק לשני סוגים ראשיים. הראשון: בעלי מלאכה ממקצועות האריגה והסריגה ובעלי מקצוע אחרים. השני: בעלי בתי חרושת לטכסטיל וסוחרים." בהמשך מכתבו ניתן להתרשם מכך שלאנשי "יפה יזרעאל" לא אצה הדרך לעלות ארצה. כמה מהם שלחו את בניהם לבית הספר החקלאי מקווה ישראל אך חוסר ניסיונם בחקלאות והקשיים שחוו שכניהם אנשי "מנור" גרמו לכך שרובה המכריע של הקבוצה העדיף להישאר בפולין. הם הרבו במכתבים הממוענים לאנשי קרן היסוד וקהילת ציון בהם עלו טענות רבות העוסקות בעיקר בשמירת זכויותיהם על הקרקע, כמו למשל טענתם בדבר פירוק אבני המחסנים ולקיחתם בידי תושבי הסביבה למטרות בניית בתי מגורים ורצונם כי יהיה שומר מטעמם[4] הלא הוא מנחם וירז'נסקי שהיה חבר אגודה והתגורר בג'דה. אגב, שומר זה דחה את טענות מעסיקיו והחליט כי עדיפה בנייה מאבנים נטושות, ממגורים בצריף דולף. ההצהרה על קיום ישוב חקלאי לצד רכישת חלקות קטנות במיוחד שאינן מתאימות לחקלאות והמהלך של מכירת חלק מאדמתם נתפס אצל אנשי הישוב בארץ כצעד ספקולטיבי וביטוי לכך נמצא בדברי תשובתו של דוד שטרן מהנהלת הסוכנות[5] לפנייתם של אנשי הקבוצה: "אבקשך להודיע למר גורפינקל שאנו נעמוד תמיד לעזרתו, כל זמן שנדע שאנשי יפה יזרעאל מעוניינים בהתיישבות ורחוקים ממקח וממכר באדמה שיש לרשותם". למוסדות המיישבים היה אינטרס לקדם הקמת ישובים חקלאיים והתנהלות אנשי "יפה יזרעאל" הותירה רושם של "בעלי בתים" שאין כלל בטחון כי יתיישבו בארץ
בשנת 1937 עת החלו לנשב רוחות מלחמה ואנשי "יפה יזרעאל" התחבטו בשאלה האם הגיעה העת לעלות ארצה ולהתיישב סוף סוף בג'דה, פנה מר גורפינקל לאברהם אוליצור בבקשה כי ישמש כנאמן עבור חברי הקבוצה ויעביר על שמו את הכספים המופקדים בבנק אנגלו פלשתינה. אברהם אוליצור, איש מעשה ששימש כמנהל מחלקת הכספים של קרן היסוד וחבר בהנהלת קהילת ציון הסכים לשמש כנאמן של "יפה יזרעאל" ובתנאי שהדבר לא יעמוד בניגוד לתפקידיו הציבוריים. באותו זמן ממש המשיכה קהילת ציון בהכנת מפת החלוקה של השטח שמכרה ל"יפה יזרעאל" והקבוצה נקטה בצעד מעשי ופנתה אל ארכיטקטים שונים כמו גדעון שלינגר וריכרד קאופמן כדי שיתכננו עבורם יישוב על אדמתם. התוכנית הראשונה של קאופמן מרשימה ללא ספק ואף קובעת את אופי היישוב לימים שיבואו: ישוב כפרי – עירוני. על פי התוכנית מתפרס הישוב על שטח של 900 דונם וכולל מבני ציבור כגון בית ספר ובית כנסת, חנויות ותעשיה זעירה ואף מגרש ספורט. אולם כאשר פונה הנהלת קרן היסוד ומבקשת לאחד את "יפה יזרעאל" עם "מנור" עונים אנשי יפה יזרעאל[6] : " לפי דעתנו אינו כדאי הדבר לפנינו להתחבר עימהם מפני זה שחברינו מוכנים ועומדים להתחיל מיד בעבודה ממשית… בעוד שחברי "מנור" עודם מתרשלים בעבודתם." בחודש יוני, 1939, הושלמה תכנית חלוקת השטח לגושים וחלקות והתקיימה הגרלת המגרשים גם לאנשי "יפה יזרעאל" וגם לאנשי "מנור". הסוף המר והאסון הגדול לא פסח על אנשי הקבוצה. בסוף אותה שנה כבשו הנאצים את פולין והקשר עם אנשי הקבוצה נותק לחלוטין. הם ומאות אלפים מיהודי פולין רוכזו בגיטאות ורובם נספו במחנות ההשמדה
גם כשצעדו אל סופם עוד האמינו שיזכו לראות בהגשמת חלומם להקים ישוב על האדמות שרכשו. עדות נוגעת ללב של אחת הניצולות, מרגרט ארשו בתו של שלמה הלפגוט אשר מעידה[7] : "מר גרפינקל היה יחד אתי בגיטו לודז' אצלו ראיתי את מפת המקום וכל התעודות… בשנת 1943 נהרג אבי בגטו לודז' ובשנת 1944 נהרג גם גרפינקל". אברהם אוליצור שראה לעצמו חובה להמשיך ולשמור על נכסי הקבוצה דאג להעביר את יתרת הכספים שהיו בחשבונם אל "קרן היסוד". לאחר פטירתו נשמרו כספים אלו בקרן נאמנות. בתום מלחמת העולם, משנודע גורלם הטרגי של יהודי פולין, הועברו כספי הקבוצה לחברה לפיתוח הישוב ברמת ישי
[1] ראה נספח 4. טבלת חברי יפה יזרעאל
[2] מרדכי קריתי (מסטצקין) למחלקה להתישבות 12/3/1929 ארכיון מורשת רמת ישי
[3] אצ'מ KH4\7855
[4] ארכיון המדינה פ-8 /927
[5] ד. שטרן לי. הורוביץ קרן היסוד. 10.7.1938 אצ"מ KH4\7854
[6] גרפינקל לאוליצור 8.6.1937 אצ"מ KH4\7854
[7] מרגרט ארשו אל קק'ל 11.4.1946 ארכיון מורשת רמת ישי
