בשנת 1925 נפתח פרק חדש[1] בתולדות המקום עם בואם של אגודות "מנור" ו"יפה יזרעאל" שהתיישבו בג'דה. היה זה חלק מאותה עלייה של יהודי פולין אשר זכתה לשם: "העלייה הרביעית". זהו סיפור ייחודי של ניסיון לשלב התיישבות פרטית בעיר גנים אשר תיבנה סביב מפעלי תעשייה. סיפור ייחודי של קבוצת אנשים עם חלום ענק: להקים כפר אורגים – ראשון מסוגו בארץ
ענף הטכסטיל היה תחום עיסוק מסורתי של יהודי פולין אשר התגוררו בערים הגדולות ובעיירות סביבן. בערים רבות היו מפעלי אריגה, ביניהן ביאליסטוק ולודז': לעיתים בתי מלאכה זעירים, סדנה ביתית או מפעלים בסדר גודל בינוני. המשבר הכלכלי שעבר על פולין בשנות העשרים ורעיון הבית הלאומי שקרם עור וגידים תחת השלטון הבריטי היה הגורם המדרבן והדחיפה לעלות ארצה. ראשוני מנור ביקשו לנצל את הידע והניסיון בתחום הטכסטיל ולהקים בארץ ישוב שיהיה מעין "לודז' חדשה": יוקמו מפעלים של טוויה, אריגה, אשפרה וצביעה. הכותנה תהווה את חומר הגלם וניתן יהיה למכור את המוצרים לתצרוכת מקומית ואף לייצא לאירופה במחירים מוזלים. הרעיון הלהיב את חברי האגודה וחבריו היזמים פנו לארגון אגודה שיתופית אשר תקים קואפרטיב תעשייתי. על פי התקנון חברי האגודה יהיו הבעלים והעובדים במפעל הטכסטיל: הוא ינוהל כעסק מסחרי וישלם לעובדיו שכר מינימום אך לימים, כשיתבסס, יחלק מרווחיו לעובדים. להשלמת הקיום של חברי האגודה יוקצה משק עזר לכל משפחה בו יגדלו ירקות, עופות ומשק חלב ביתי
איור 19. חברי הנהלת מנור בפולין 1925
החזון מקבל תוקף בשנת 1924 עם הקמת הקופארטיב וקריאת שמו: "מנור" שאף נרשם[2] אצל רשם החברות המנדטורי. האחים רוזנברג, ראשי הוועד בארץ, שקלו בתחילה להקים את המפעל בתל אביב אך המגרשים היקרים וחוסר שיתוף הפעולה של ההסתדרות הניעו אותם לחפש מקום אחר. בתחילה תרו אחר השטח מצפון לעכו או בקרבת הירקון[3] בין ראש העין לקלקיליה. בהמשך שקלו את קיסריה: האדמה הייתה בבעלות הברון רוטשילד ושרידי נמל הורדוס הפיחו בהם תקווה כי יוכלו להעביר את התוצרת דרך הים. לרוע המזל גם כאן נדרשו למחיר גבוה עבור השטח (20 לא"י לדונם) ולמרות שקיוו לקבל פריסת תשלומים נוחה מהברון החליטו לחפש מקום זול יותר. הבחירה נפלה על ג'דה בעמק יזרעאל.
למנור הוקמו שני וועדים: הוועד הפולני אשר מנה אחד עשר חברים ועסק בגיוס חברים וגביית דמי חבר והעברתם ארצה. והשני – הוועד הארץ ישראלי, בג'דה, שמנה 5 חברים אשר עסקו בהקמת בית החרושת, מציאת דיור למשתכנים החדשים ויצירת קשר עם מוסדות היישוב בארץ. בראש הוועד בארץ עמדו מוטל רוזנברג ואחיו
איור 20. מרדכי (מוטל) רוזנברג עם חיים ויצמן משמאל וקולונל פרדריק קיש מימין בביקור בישוב מנור 27 מרץ 1931
כוונתם של ראשי הוועד היה ליצור קהילה מבוססת ואיכותית, כוונה שלוותה במעשה: הקמת "עיר גנים" עבור שלוש מאות משפחות העתידות להתיישב במקום. ההחלטה הראשונית הייתה גיוס אנשי מקצוע הטקסטיל אך אלו התמהמהו מלבוא שכן מרביתם לא עמדו בסכומי הכסף הנדרשים. בעיתונות בארץ פורסמו מודעות[4] המזמינות חברים חדשים להצטרף לאגודה. מאה ושישים משפחות נרשמו כחברי "מנור": חלקם פועלים, חלקם סוחרים זעירים, חלקם מבוגרים אשר חיי כפר חקלאי היה זר להם ורק מיעוטם בעלי הון. ההשקעה הכספית אשר נדרשה כל משפחה לשלם הייתה מכבידה ומעיקה וההתלהבות הגדולה סביב ההתיישבות בארץ ישראל לא היה בה די כדי ללכד את השורות
התחשיב הראשוני של חברי הקואופרטיב כי יצליחו לגייס הון עצמי של 75,000 לא"י ובנוסף אליו יגויס סכום של 65,000 לא"י כאשראי, לא נראה לחלק מאנשי קרן היסוד. לטענתם, תכניתם של האחים רוזנברג להקמת המפעל הגדול היא בחזקת "גוף ענק הנשען על רגלי גפרור". מצד שני – הצליחה התוכנית השאפתנית להצית את דמיונם של אחרים מבין מנהיגי ההנהלה הציונית שראו בה נדבך חדש בביסוס הישוב היהודי בארץ ואפשרות לקלוט את יהודי פולין אשר באו מרקע בורגני והתמחו בתעשיית הטכסטיל. גם ד"ר ארתור רופין הביע תמיכה ברעיון לאחר שנפגש עם האחים רוזנברג בשנת 1924 אך הוא סייג זאת בתנאי שכל חבר באגודה יתחייב על הון יסוד של 400 ליש"ט
בשנת 1926 הציע נחום תשבי, מזכיר וועדת התעשייה של ההנהלה הציונית, להקים ב"מנור" בנק קואופרטיבי בבעלות חברי האגודה[5].. תשבי אשר העיד על עצמו כתומך נלהב של התכנית להקמת ישוב תעשייתי חקלאי, היה בין הבודדים בחברי ההנהלה הציונית אשר המשיך ותמך בתושבי מנור לאורך שנים רבות ואף מפרט את תוכניתו: הקמת שלוש מאות בתים ובנוסף הקצאת שתי חלקות אדמה אשר ישמשו את החברים כמשקי עזר. חלקה ראשונה בת ארבעה דונם תהיה צמודה לבית המגורים והשנייה, בת שמונה דונם, תמוקם בקצה היישוב
איור 21 . תעודת חבר במנור.
היו תומכים נוספים: ד"ר חיים ויצמן אשר חיבר בשנת 1925 דו"ח אוהד ואליו הצטרף גם נחום סוקולוב[6] יושב ראש הקק"ל . עידוד נוסף הגיע מכיוון מנהלי קרן היסוד אשר הבטיחו את עזרתם למימוש התוכנית בעת קיום הקונגרס ה – 14 בוינה. מעודדים ונלהבים, פנו במרץ רב להגשמת התוכנית: אגודת המתיישבים חתמה[7] – בחודש מרץ חוזה עם קהילת ציון אמריקה על רכישת 4,300 דונם בשיתוף (מושעא) תמורתם שילמה 12,000 לא"י במזומן והיתרה באשראי ל – 8 שנים. קהילת ציון התחייבה מצידה להכין מפת חלוקה של השטח ולהשלים את הליכי הרישום בלשכת המקרקעין. בחוזה זה היו טמונים זרעי הפורענות: קהילת ציון פעלה כמתווכת שזכויותיה בקרקע לא הושלמו. היא עצמה טרם השלימה את תשלומיה למשפחות טוויני וסורסוק שהחזיקו מצידם את הקרקע כקרקע משעובדת. כשנתיים לאחר המכירה ל"מנור" נקלעה קהילת ציון עצמה לקשיים והתקשתה לעמוד בהתחייבויותיה. התוצאה הייתה קשה ומרה – חברי מנור שעלו ארצה והתיישבו בג'דה נותרו ללא בעלות מוסדרת על אדמתם. רכישת האדמות בהיקף כה נרחב כילתה כמחצית מהסכום שהיה בקופת "מנור" ואילצה את חברי האגודה לבקש מקהילת ציון ומהקרן הקיימת לקבל בחזרה את רוב השטחים
אך חרף הקשיים, האחים רוזנברג לא שקטו. בשנת 1925 יצאו מוטל רוזנברג ונציגי הוועד מלודז' לברלין וחתמו על חוזה עם החברה הגרמנית "סימנס שוקרט" להקמת מפעל הטכסטיל ובניית עשרים וארבעה בתי מגורים. הסכם זה זכה לביקורת קשה בשל הסעיף אשר הבטיח ל"סימנס שוקרט" רווח קבוע של 15% מכל תוספת לבנייה המקורית ללא קשר לעלויות. למרות הביקורת נחתם החוזה היות והתאים לקופתה המצומקת של מנור בהבטיחו אשראי לטווח ארוך, שבלעדיו לא ניתן היה לגשת לבניה. בחוזה[8] נקבע כי חברי מנור יועסקו בעבודות הבנייה תמורת שכר יומי של 24 פיאסטר. עלויות הבנייה הוערכו ב 80 אלף לא"י שמתוכם היו אמורים לשלם כמחצית והיתרה – בשטרות חוב. בטחונות לשטרות אלו ניתן היה להשיג דרך משכנתא על הקרקע אך היות ולא הועברה בעלות – הוכשלה מראש השלמת הבנייה. בסך הכל הוקמו בגל הראשון לבוא המתיישבים ארבעים צריפים שרבים מהם פורקו לאחר מכן
תכנון בית החרושת, לב ליבו של הרעיון שלשמו הוקם הכפר, דרש תכנון קפדני. ההחלטה הייתה כי יש לרכוש מכונות חדישות בלבד, שלוש מאות נולים מכנים, מכונות אשפרה וצביעה. חומר הגלם אמור היה להגיע מגידול מקומי של כותנה ומיבוא צמר מעבר הירדן אף שאיכותו הייתה ירודה לעומת הצמר האנגלי. כדי להוזיל את עלויות הייצור תוכנן כי בשלבים הראשונים תיובא ארצה רשת השתי של האריגים שלשם הכנתם נדרש מיכון יקר וכאן תושלם אריגת חוטי הערב לאריג מוגמר. הפעלת המיכון דרשה מיומנות וניסיון. לא די היה בהקמת סדנא ללימוד והתנסות , נדרשה גם הנהלה מנוסה – ולרוע המזל אלו לא היו בנמצא. וכך, בתחילת 1926, למרות שהצטבר פחות ממחצית הסכום, הוצבו עשרים וחמישה נולי אריגה במפעל מנור. עיתונות התקופה מדווחת: "בסך הכול הגיעו בגל העלייה הראשון 7 אומני טכסטיל אשר היו אמורים להפעיל את הנולים ולהנחיל לחבריהם את הידע הנדרש
בשנת 1925, באוגוסט – מגיעות שישים וחמש משפחות[9] בהם ארבעים ילדים להם מוכשר צריף מיוחד ככיתת לימוד וצריף נוסף – כבית כנסת המקהיל את כל העולים. בסוף ספטמבר החלו העבודות לקידוח בארות המים[10] על ידי חברת סימנס שוקרט. התושבים, אנשי לודז' לשעבר הבינו כמעט מיד שאורח החיים החדש אינו דומה ולו במעט לאורח החיים הקודם אותו ניהלו בעיירה. הם החלו לחקות את אריסי ג'דה לפניהם ובנו תנורי אפיה בסמוך למחסני ג'דה שם נהגו לאפות לחם[11]. ובשרידי המבנים החזיקו כמה מהם פרות[12]. . בסמוך לצריפי המגורים הוקמו גם לולים לעופות אשר שימשו כמגורים זמניים למשפחות הנוספות שהגיעו למקום. בחלק מן הבתים הוסיפו להתגורר פועלים ערביים שנשכרו בידי תושבי מנור. נוכחותם במקום הדאיגה את "קהילת ציון" שחששה משובם ומדרישות פיצויים והורתה להרוס את המבנים
איור 43 הקמת מפעל מנור
באותה שנה החריף בפולין המשבר הכלכלי אשר השפיע ישירות על חברי האגודה. מוטל רוזנברג יצא לפולין בשליחות חברי האגודה הארץ ישראלים – אולם חזר כשידיו ריקות. הוא לא הצליח להביא עמו די מימון להמשך עבודות הבנייה. עצירת העברת הכספים מפולין השביתה במהרה את שמחת העלייה והבניה. קשיי המימון גרמו לסכסוך חריף בין חברי הועד בארץ לבין הועד בפולין. תושבי מנור חשו כי אנשי הועד בלודז' מנותקים מהמצב הקשה אליו נקלעו ובחרו מבין אנשיהם ועד חדש שייצג את ענייניהם מול המוסדות. המצוקה הקשה אליה נקלעו אנשי מנור הובילו אותם לבקש מההנהלה הציונית סיוע ועזרה. וועדה מכובדת הגיעה למקום בשנת 1926, אישרה מתן הלוואה בסך 3000 לא"י – אך לרוע המזל כספי הסיוע לא הגיעו. עצירת עבודות ההקמה הותירה את מתיישבי מנור ללא מקור פרנסה. הצריפים שנבנו בחיפזון להטו בימות הקיץ ודלפו בעונת החורף. חברת "סימנס שוקרט" שהתחייבה להניח רשת צינורות מים ולסלול דרכי גישה, הפסיקה את עבודתה עקב עצירת התשלומים. המצב הקשה ומצב הרוח הקודר הובילו את אנשי מנור לחילופי האשמות. זמן לא רב לאחר מכן החלה עזיבה. חלק מהאנשים עברו אל מושבות יהודה וחלק חזר לפולין. גם המייסדים ובעלי החזון נואשו. מוטל רוזנברג הסתלק מענייני מנור[13] ופנה להקמת מפעל בירה בעכו, משם עבר לתל אביב ונפטר בשנת 1961
איור 22. הישוב מנור 1926
שערי המפעל נסגרו והמכונות דממו. אלו מתושבי מנור שלא עזבו מצאו עצמם בפני שוקת שבורה, כשהם צופים חסרי אונים בהתמוטטות החזון עליו חלמו. הישוב שהחל מתרוקן מתושביו מנה בתחילת 1927 רק 53 משפחות[14] שמספרן הצטמצם עד 35 משפחות[15] בסוף השנה . דעתם של אלו שנותרו בישוב על מנהלי המפעל שנכשלו מוצאת ביטויה במכתב[16] שנשלח אל מאיר דיזנגוף ראש המחלקה להתיישבות עירונית ובו כותב מזכיר הוועד: " כעת נדרש איש אחראי עם רצון כביר וכישרונות, מנהל אמיתי שישיג את מחוז חפצו ולא לידי גמדי רוח שעמדו עד עכשיו בראש". גם החקלאים לא רוו נחת. על כך מספר טוביה רותם[17] שהגיע לג'דה בשנת 1925 ואביו עיבד שטחי קרקע גדולים בג'דה. "סבלנו משלוש שנים רצופות של בצורת, מכת ארבה ועכברי שדה, מה שהביא את אבי למצוקה שאילצה אותו להשכיר עצמו עם הטרקטור לעיבוד אדמות באזור וללוות כסף מסוחר מנצרת בתמורה ל 50 אחוז מהיבול" אכן שנת 1930 הייתה שנה של מכת עכברי שדה שכילו את רוב היבולים בעמק יזרעאל כולו
מצבו הקשה של כפר "מנור" לא נסתר מעיני ההנהלה הציונית אשר שלחה למקום בחודש אוקטובר 1926 וועדת בדיקה בראשות מאיר דיזנגוף. דו"ח הוועדה שפורסם חודש אחר כך שופך אור על הסיבות המרכזיות למשבר אליו הגיעה מנור. חברי הוועדה התחלקו לשתי קבוצות בדיקה. הראשונה עסקה בבירור הצד הכספי והמשפטי של התארגנות הישוב. הקבוצה השנייה שהורכבה מתעשיינים שונים בדקה את הסיבות לסגירתו של המפעל. הוועדה הכספית ביקרה בחריפות את התכנון הפיננסי של הקמת הישוב והמפעל וטענה שהיה בלתי מציאותי מלכתחילה. לטענתם נדרש היה סכום כפול מזה שתכננו אנשי מנור. מהנתונים שהובאו לידי חברי הוועדה כי התקציב אותו תכננה "מנור" עמד על 139,000 לא"י והתחלק באופן הבא
עלות רכישת 4,300 דונם קרקע- 24,000 לא"י (לתשלום במזומן)
אינוונטר-9,000 לא"י. (לתשלום במזומן)
מכונות- 25,000 לא"י (לתשלום במזומן)
חוזה עם סימנס שוקרט- 81,000 לא"י (כולל בניית 300 בתים, בית ספר, בית כנסת, מרפאה, בארות מים וצנרת הולכה, חשמל, כבישים וכ'ו. (מתוך זה 40,000 לא"י במזומן והיתרה באשראי של 3-5 שנים)
מקימי "מנור" קיוו כאמור לגבות מחבריהם 75,000 לא"י ואת ההפרש בסך 64,000 לא"י להשיג באשראי. אך עוד טרם נגבו התשלומים מחברי האגודה כבר היה ברור כי יידרשו להוציא מיידית סכום של 98,000 לא"י בעוד שהסכום המרבי שאמור היה להיכנס לקופת האגודה הגיע ל 75,000 לא"י. פער זה חייב את "מנור" לגייס מיידית עוד 24,000 לא"י ובשלב הבא את יתרת הכסף. בפועל הצליח ועד האגודה לגייס מחבריהם רק 30,000 לא"י למרות ההתחייבות לקהילת ציון ו"סימנס שוקרט", כאשר לזו האחרונה היה דווקא עניין לחרוג מהתקציב שתוכנן לעבודות הבנייה אותן ניהלה, שכן הובטח לה רווח של 15% מכל סכום שיתווסף לתקציב ההקמה המקורי. הועדה קבעה כי "מנור" נכשלה בפיקוח על הוצאותיה של "סימנס שוקרט". אנשי "מנור" הודו כי להנהלת המפעל היה חלק עיקרי בכישלון אך הוסיפו כי האינפלציה בפולין והמשבר הכלכלי בארץ תרמו רבות לכישלון הגורף. מסקנותיה של הוועדה הכספית לא אחרו לבוא: יש לסגור את המפעל ולהסתייע בהנהלה הציונית לכסות את חובותיו. במידה תהיה יוזמה להפעילו מחדש , אזי יש להפרידו לחלוטין מאגודת המתיישבים ולמסור למפעל את הבעלות המלאה על הקרקע והנכסים.
הקבוצה השנייה – וועדת התעשיינים הגיעה למסקנות שונות וטענה כי הרעיון הבסיסי של ישוב תעשייתי הוא נכון ויש לסייע למתיישבים בהפעלה מחדש של המפעל. על דבר אחד הסכימו כולם – הצורך הדחוף לסייע לתושבי "מנור" שנותרו בג'דה ונקלעו למצוקה קשה ביותר: ללא כסף, ללא שטרי בעלות על אדמתם ועם מניות במפעל שפשט רגל. לאחר לקחי מסקנות הוועדה נכנס המפעל להליכי פשיטת רגל וציודו הוצא למכירה. ההנהלה הציונית רכשה את הציוד באמצעות מתווך אך הותירה את שערי המפעל סגורים
השנים הראשונות צצות ועולות מתוך מכתבו של המורה הראשון, זלמן ילין[18] (1906-1976 ) . העלם הצעיר מירושלים אשר תר אחר פרנסה כמורה ומלמד הגיע ליישוב שזה עתה קם. ילין הגיע למנור בסוף שנת 1928 ושהה במקום במשך שנה אחת. בעת שהגיע חדל כבר בית החרושת לפעול. הוא מצא ישוב חצוי. חלקו הצפוני נקרא "יפה יזרעאל" ושם נותרו מעט מהמתיישבים הראשונים אשר ניסו להתקיים מחקלאות. לצידם נותרו צריפים נטושים של אלו שהתייאשו והתפזרו בארץ או שבו לפולין. חלקו הדרומי של הישוב נקרא "מנור" ובחלק זה, בצריף פרוץ לרוח התגורר זלמן ילין וגם לימד את תלמידיו. סמוך לו עמד צריף בית הכנסת ועוד כמה בתי תושבים אשר מנו בסך הכל 43 נפשות ב 25 צריפים[19]. קיומם של שני ריכוזי הצריפים הקשה על חיי היום יום ולכן הועברו במרץ 1929 צריפי מנור אל ריכוז צריפי "ג'דה-יפה יזרעאל" ומאותו מועד היה זה גרעין הישוב אשר במרכזו עמד בית האחוזה ומבנה בית החרושת. בית ספר רב גילאי, בית כנסת, סיוע רפואי מזערי על ידי רופאי נהלל ד"ר ביבר וד"ר ורלינסקי, חנות מכולת של יהושע טורנר והמאפייה של סולאש הם הנוף הניבט לכל העובר בעיירה המוזרה. בישוב שררה אווירת נכאים. המפעל נסגר והחזון של "עיר גנים" נגוז.
אוירת הנכאים והייאוש השורר בכל מולידים חילופי האשמות. עיקר האשמה מופנית אל מוט'ל רוזנברג אשר לדברי התושבים הזין אותם באשליה ובתקווה גדולה שלא התממשה. הוא עצמו פרש מניהול האגודה באוקטובר 1926 והתמסר לעסקים אחרים
טענותיהם כוונו גם אל מוסדות הישוב וקהילת ציון שלא עמדו בהתחייבות שנתנו. אך היו גם אלו שנותרו במקום ולא הרפו מעבודתם החקלאית דבר שמעורר בזלמן ילין התפעלות ורושם רב. הוא מספר בהתלהבות על אחת הנשים הכורעת ללדת את הבת הבכורה לצד אחת הפרות הגונחת בהמליטה את העגלה הבכירה. זו גם זו גורמות לו שמחה רבה
את התנאים הקשים של החורף הוא מתאר כך: " אין עם מי לשוחח שיחה רצינית והגונה ואין גם מה לקרוא. מקבל אני את "הד החינוך" מעיין לפעמים ב "דואר היום" ושארית היום לש באותו הבוץ הנורא של "מנור" לש ולש וחוזר ולש. אבל מה יצא מלישה זו אללה בעארף ! " אך גם בימי החורף האפורים נמצאו רגעים של שמחה עת התקיימו במקום חתונות שסימלו יותר מכל את החלטתם של מתיישבי מנור להישאר על נחלתם על אף התנאים הקשים שחוו
איור 23. הזמנה לחתונה
איורים 24-25 . חתונת ברנובסקי בג'דה אפריל 1930 .
הצרות לא תמו. כאילו המקום מזמן אליו עוד ועוד תחלואים ומהמורות. מחלקת הבריאות של המנדט[20] דרשה כי תוסדר מערכת ביוב תקנית וכי יוקמו תאי שירותים: לא רק שההנהלה הציונית לא נענתה לסייע לתושבים בעניין זה בתואנה כי טרם נקבע מה הוא מיקומו הסופי של היישוב אלא הם נתבעו על כך גם בבית משפט. התנועה הציונית או ההנהלה הציונית העדיפה באופן מוצהר וגלוי את ההתיישבות החקלאית. "מנור" לא ענתה להגדרה זו משה דה-שליט, חבר בהנהלת קהילת ציון, מנסה לסייע ובא עם הצעה מפתיעה: חילופי שטחים עמם[21]. . לתושבי מנור יינתנו מגרשים למגורים בעפולה ובתמורה יעבירו את השטח שרכשו לקרן היסוד. בית החרושת יישאר בבעלותם וישמש כמקור תעסוקה לאנשי מנור. עקב מורכבות העיסקה שהייתה כרוכה בהסכמת קונים רבים היא לא יצאה אל הפועל ואנשי מנור נותרו במקומם. וכך, תחלואים וקשיים אלו מאפיינים את שנת 1930, "שנת הנטישה" – במקום נותרו עשר משפחות בלבד ובבית ספר נותרו שבעה תלמידים בלבד
[1] נסיון ראשון להתחקות על שורשי ההתישבות ברמת ישי נעשה ע"י ראש המועצה דרור פוגל בשנות התשעים בצוות שמינה לצורך כך. מחקר מקיף יותר על קורותיה של אגודת מנור נעשה על ידי גלעד (גילי) חסקין בשנת 1995. מאז נוספו מקורות אחרים אשר מאפשרים לפרוס את מלוא התמונה על ההתישבות הציונית בג'דה שהפכה לימים לרמת ישי
[2] דו'ח וועדת המומחים על מנור
[3] סיכום פגישת רוזנברג –רופין 26.1.1924
[4] דבר 4 אוגוסט 1925
[5] תשבי לויטליס מנהל הבנק הקואופרטיבי המרכזי 7/3/1926 ארכיון מורשת רמת ישי
[6] אצ"מ S9/915
[7] דו'ח וועדת המומחים מנור. שם
[8] מכתב מהנהלת מנור 26.1.1926 ארכיון מורשת רמת ישי
[9] לרשימת חברי אגודת מנור ראה נספח 6
[10] ועד מנור להכשרת הישוב 23/9/1925 ארכיון מורשת רמת ישי.
[11] ראיון טולה שניצר-ורזכה. ארכיון מורשת רמת ישי.
[12] דבר 2 ספטמבר 1930
[13] אצ"מ S9/915
[14] נ. תשבי אל ההנהלה הציונית 6.2.1927 . ארכיון מורשת רמת ישי
[15] דבר. 5 דצמבר 1927
[16] אצ"מ S15/23440 עמ' 69
[17] טוביה רותם. זכרונות מג'דה. ראיון עם המחבר ביום 24.10.2011
[18] ז. ילין. אסופת מכתבים מג'דה אל הוריו בירושלים 1929 . באדיבות אחיו עמנואל ילין. ארכיון מורשת רמת ישי.
[19] אצ"מ S15/23904
[20] דבר. 12 מרץ 1927
[21] דה שליט לקרן היסוד 26.1.1930 ארכיון מורשת רמת ישי.
