ברשימת בעלי הקרקעות החדשים בארץ ישראל בולט חלקה של משפחת סורסוק-Sursock . בספרות המוקדשת לסוף התקופה של השלטון העותמני מוזכרת המשפחה פעמים רבות בנוגע לרכישת אדמות עמק יזרעאל בידי התנועה הציונית. היחס העולה מתיאור השתלטותם על אדמות העמק משתנה בין אלו הרואים בהם ספסרי קרקעות שמטרתם היחידה היא הפקת רווח מקסימלי לבין אלו הבוחרים להדגיש את חלקם בפיתוח החקלאות והכלכלה בארץ שהוזנחה במשך מאות שנים בידי השלטון העותמני. המידע אשר התפרסם אודות המשפחה, קשריה ותולדותיה – דל מאד. המקור המרכזי על הסתעפות המשפחה ועסקיה הוא מחקרה של טרזי[1] העוסק במעמד הסוחרים והמהגרים בלבנון במאה ה- 19. היכרות עם משפחת סורסוק ומשפחת טוויני אשר שלטו על רוב אדמות העמק ועל ג'דה בפרט חשובה להבנת הדרך הארוכה שעשתה התנועה הציונית למימוש רעיון גאולת הקרקע והקמת ישובי העמק. מוצאה של משפחת סורסוק מהעיר מרסין באזור אדנה בטורקיה, שם קיבלה בחכירה מהשלטון העותמני שטחים גדולים לשם גביית מסים עליהם הוסיפה עמלה נכבדה מה שהביא לה רווחים נאים.
איור 42 מוזיאון סורסוק ביירות
ניתן למצוא בכתובים את הדעה הרווחת על אופן רכישת הקרקעות: "ידוע המקרה כשאדמת עמק יזרעאל על 20 כפריו נמכרה על ידי הממשלה ב – 1872 לסורסוק במחיר 6000 ליש"ט וסכום כפול מזה לפקיד תורקי גבוה. לא עברו שנים רבות והכנסתו השנתית של סורסוק משטח זה הגיעה לעשרות אלפים לי"ש."[2] הנחלות היו עצומות בגודלן, דבר אשר חייב את סורסוק ודומיו להעסיק נציג מטעמם. הנציג עצמו שכר סוכנים לניהול האדמות או שהיה מחכירן בחכירת משנה. דבר זה הפך את בעלי הקרקע להיות בחזקת "בעלים נעדרים" (Absentee Landlords) אשר על פי רוב הסתפקו בדמי החכירה ובריבית על אותן הלוואות שניתנו לפלחים.
השטחים שנרכשו בידי משפחת סורסוק נרשמו על שם בני המשפחה ואחרי מותם נמכרו לשותפים עסקיים ומשפחות עשירות בקרב אותו מעמד. מחד, מכירה זו גרמה לתיסכול בקרב עובדי האדמה אשר נמנעה מהם הבעלות על האדמה אותה עיבדו והם גילו טינה כלפי האפנדים האמידים. מאידך יש שיאמרו כי חלק מבעלי הקרקעות הביאו לשינוי מהיר בכלכלה ובחקלאות בשטחים הנרכשים: השקעה ניכרת בהקמת מבנים חקלאיים, הנהגת מדיניות אחידה של גידול חקלאי על פי צרכי השוק, הכנסת זנים חדשים, למשל – הכותנה בעמק יזרעאל ונטיעת מטעים כמו מטע הזיתים בג'דה אשר סיפק עבודה בעונת הסתיו לאחר זריעת תבואות החורף.
לא רק ניקולס סורסוק, אלא גם אחיו בניו של דימטרי הוכיחו עצמם בהרחבת העסקים המשפחתיים. למשל מוסא סורסוק[3]. שחי בין השנים 1815-1887 וכיאה למעמדו הרם התחתנושני בניו עם בני משפחות אצולה איטלקיות ורכשו בעלות על שטחים נרחבים בעמק יזרעאל, בגליל העליון ובגליל המערבי. הם גם בנו עם שותפיהם את רחוב בוסטרוס (רזיאל) ביפו שהיה הרחוב הסלול הראשון בעיר ובו שורות של חנויות ובתי מלון. נג'יב ואלברט, צאצאים אחרים של אב המשפחה עברו לאלכסנדריה שם הקימו בנק אשר דאג להלוות סכומים ניכרים לשליט מצרים החד'יב איסמעיל, שנודע בהקמת מפעלי בנייה ראוותניים במצרים ובאפריקה. ובתמורה למתן ההלוואות שהושיטו לו בעת המשבר הפיננסי אליו נקלעה מצרים קיבלו האחים מניות של חברת תעלת סואץ.
באשר לשאר ילדי המשפחה – בתו של ניקולס ובנו של אחיו חליל מהפלג הביירותי נישאו למשפחת לופטאללה היוונית- אורטודוקסית מקהיר שהייתה המשפחה העשירה ביותר במצרים באותה עת , מה שכמובן אינו מותיר ספק באשר למעמדם הרם של משפחת סורסוק על כל ענפיה. הם גם קיימו קשרים הדוקים עם השלטון העותמני ודאגו לנציג מטעמם במסדרונות השלטון הטורקי. ולראייה – מישל בן מוסא, נכדו של דימיטרי סורסוק נבחר לפרלמנט בשנת 1914. הקשרים המסועפים והמניבים עם צמרת השלטון הטורקי סייעו בידם לקבל את הזכיון להקמת מסילת העמק, מיזם חדש ושאפתני אליו חברו גם לורנס אוליפנט וגוטליב שומכר הטמפלרי. לדאבונם, הנסיונות לגיוס שותפים נוספים ומימון חיצוני לפרוייקט לא עלו יפה והזכיון נלקח מהם בשנת 1884 .
איור 6. עץ משפחות סורסוק.
מעיון בעץ משפחת סורסוק[4] ניתן להבחין בקשרי הנישואין עם משפחות נוצריות בעלות מעמד חברתי זהה – משפחת לופטאללה ממצריים ומשפחות אצולה איטלקיות מנפולי וסביבתה – משפחות קולונה, די קסאנו ותיאודולי . קשרי נישואין אלו הובילו לשותפות עסקית בכל הנוגע לרכישה ופיתוח הנחלות בעמק יזרעאל. אחת המשפחות הידועות בקשריה עם משפחת סורסוק – היא משפחת טוויני.
משפחת טוויני-(השם נכתב בגירסאות שונות. Tweiny או Tueini)הלבנונית כללה שלושה אחים: גבריאל, ג'ריס ונחלי מישל ביי טוויני וקרוב משפחה נוסף בשם אלפרד בן ג'ורג' טוויני. משפחה זו הייתה שותפה מלאה עם משפחת סורסוק ברכישת הקרקעות בארץ ובפיתוח הנחלות החקלאיות. השותפות החלה עם נישואיה של מריה נכדתו של דימיטרי סורסוק לבחיר ליבה – נחלי ביי טוויני. כמתנת חתונה צנועה קבל הזוג הצעיר וילה מפוארת בשטחה של נהריה ושם הבית המפואר היה "בית השמחה". (לימים , בשנת 1934 נמכר הבית למייסדי נהריה וכיום נמצא בו בית ליברמן – המוזיאון לתולדות נהריה.)
אך לא רק בית מידות היה בבעלות הזוג טוויני אלא גם שטחי חקלאות נרחבים בנחל הגעתון ובעמק יזרעאל. בשנת 1924 מכרו נחלי ביי טוויני,אלפרד טוויני, ובן דודו ג'ובראן, שהיה עורכו של העיתון הלבנוני א – נאהר, עיתון בעל נימה עוינת ליהודים את חלקם בגוש קירי-קמון. הקונה היה לא אחר מאשר יהושע חנקין. על אדמות אלו קמו קיבוץ הזורע והמושבה יקנעם. משפחת טוויני המורחבת החזיקה בשטחים נרחבים בצפון מערב עמק יזרעאל, כך למשל גבריאל טוויני היה הבעלים של רוב גוש ג'דה- תל שמאם ובנוסף מכר שטח בן 20,000 דונם בשנת 1906 לקהילה הטמפלרית אשר הקימה על שטח זה את שתי המושבות וולדהיים (אלוני אבא) ובית לחם הגלילית. נחלי ביי טוויני החזיק בחלק מהבעלות על תל שמאם וחלק מהאדמות החקלאיות בגוש. אלפרד טוויני החזיק 10,338 דונם מהאדמה החקלאית של הגוש[5] ובכלל זה תל שמאם וחלק קטן מהכפר ג'דה. לאחר מותו עברה הבעלות לידי אשתו אליס טוויני.
השנים סוערות ומאתגרות : בד בבד עם הקמת כפרי האריסים בעמק יזרעאל בידי משפחות סורסוק וטויני בשנים 1904 – 1910, מתרחשת מהפכת הקצינים הצעירים בטורקיה ב 1908 ומלחמת טורקיה – איטליה ואלו גם אלו גורמות להפסדים כספיים למשפחת טוויני [6] מה שמאיץ בהם לקדם את מכירת חלקם בג'דה ובתל שמאם. המו"מ למכירה מתבצע על רקע מכירת "פולה" (אדמות מרחביה) אשר בבעלות משפחת סורסוק לקונה הנאמן והמתמיד – יהושע חנקין, עיסקה גדולה ומשמעותית להתיישבות הציונית.
האימפריה העותמנית של שלהי המאה ה- 19 איפשרה את המצב בו בעלי הון משתלטים על שטחי אדמה עצומים ומכפיפים את התושבים למרותם. משפחת סורסוק וטוויני הם אותם בעלי ההון כאשר לאורך שנים רבות הם משקיעים כספם בבנקאות, קרקעות ומפעלי תשתית. היקף הנכסים העצום שברשותם חייב אותם לקשור קשרים פוליטיים ענפים ולהתמצא בסבך אותם קשרים, חלקם במזרח התיכון ובאירופה. הם נדרשו לשיתוף פעולה עם משפחות בעלות הון הדומות להן בהשתייכותן החברתית והכלכלית. ההיקף הנרחב של עסקיהם בשטחים כה רבים חייב אותם בהפעלת רשת סוכנים מקומיים אשר ביצעו את העבודה מבלי שהם עצמם יהיו נוכחים במקום, כאמור בבחינת בעלים – נעדרים.
ניתן לומר כי קיים דפוס חוזר על עצמו באופן אחזקת השטחים בבעלותם: בעלות על אדמות ריקות (מחלול), בניית מבנים, הושבת אריסים וגביית מסים. תפרוסת כפרי האריסים בעמק יזרעאל וגודלם מעידה כי כוונת הבעלים הייתה להשקיע כמה שפחות ובלבד שיעמדו בדרישות חוקי הקרקעות ולהציג פעילות חקלאית על השטח שנרכש כדי לשמר את הבעלות. התבוננות בכפרי האריסים מעידה על השקעה מינימלית – השקעה ראשונית במבנים וגיבוש צוות סוכנים שפעלו מטעמם ובגיבוי השלטונות . האריסים, תושבי הכפר לא היו יותר מאשר משאב עונתי ולכן לא ניכרת כל השקעה בשיפור התשתית הפיזית של כפרי האריסים או בבניית שרותי חינוך ורפואה. המטרה היתה ברורה: השבחת ערך הקרקע והחזר יציב של ההשקעה. פועל יוצא של מטרה זו היא ניצול הזדמנויות כאשר אלו עמדו בפניהם ומכירת הנחלות למרבה במחיר. אין לשכוח כי בני משפחת סורסוק היו בנקאים ואנשי כספים ומתוקף כך ניהלו מו"מ קשוח במהלך מכירת נחלותיהם בארץ מתוך ידיעה כי שליחי התנועה הציונית יקנו לבסוף כל נחלה שתוצע להם. ויחד עם זאת, למרות ההשקעה המינימלית והחוסר הרב ששרר בכפרי האריסים, עצם בוא משפחות אלו עם הונם הרב לעמק יזרעאל, דבר זה בפני עצמו גרם לשינוי מהיר בפיתוחו של העמק על רקע ההזנחה של מאות שנות השלטון העותומני.
[1] Tarazi pp 90-97.
[2] הלפרין.עמ' 57. ראה גם אבנרי. טענת הנישול עמ' 59.
[3] ראה אצמ L75/873
[4] J.Quilty. pp 46-107
[5] אצ"מ KKL5/1709
[6] צ. שילוני. עמ' 190
