רכישת אדמות עמק יזרעאל בתחילת המאה העשרים בידי ההנהלה הציונית והקמתם של הישובים ארעה תחת השלטון העותמני ומערכת החוקים המורכבת שנגזרה משלטון זה.יהושע חנקין, נציג התנועה הציונית, מי שכונה "גואל אדמות העמק" נתקל בקשיים רבים בעת רכישת האדמות, קשיים שנבעו בעיקרם מאותה מערכת חוקים. חוקים המספרים את הסיפור ההיסטורי של תחילת המאה ה – 19,המסמנת את עידן השינויים באימפריה העותמנית אשר שלטה על חלקים נרחבים באירופה ובמזרח התיכון.בתקופה זו החל תהליך של רפורמות בכל שטחי החיים המוכר בשם תנזימא'ת- "ארגון מחדש". בהם בולט "מנשר גולהאן" משנת 1839 שהבטיח בטחון אישי ושמירה על כבודם ורכושם של אזרחי המדינה, חוק רפורמת הקרקעות [1856] והחוקה משנת 1878.הרפורמות ביטלו את שיטת המיסוי הישנה "אילתיזא'ם" ונקבע כי כולם שווים בפני החוק תוך שאיפה כי החוק החדש יחזק את האימפריה.מנשרי התנזימא'ת ביססו את מונח "מדינת הלאום" ומתן מעמד של "אזרח" במקום "נתין" וביסוס כלכלה מודרנית הפועלת על פי חוקי השוק[1].ביטול מסדרי היאניצ'רים בשנת 1826 הסיר את המכשול העיקרי למודרניזציה של הצבא ולליברליזציה של הכלכלה דבר שאפשר גבייה יעילה יותר של מסים. האימפריה העותמנית שמעמדה הצבאי והמדיני נחלש נזקקה לסיועה של האימפריה הבריטית . הבריטים בתמורה דרשו כי יונהג סחר חופשי בין טורקיה לאירופה והנוצרים והיהודים יזכו לשיוון זכויות. בשנים אלו ולאחר מכן הגדילה בריטניה את שטחי השפעתה.
השינויים הכלכליים והחברתים שהביאה רפורמת התנזימא'ת עוררו גם התנגדויות בחוגים חברתיים שונים. ההתנגדויות הובעו בדרכים שונות ובנושאים שונים – אנשי דת מוסלמים התלוננו על הנוצרים ואף הביעו מחאה על צלצול פעמוני הכנסיות ואילו הסוחרים המוסלמים דאגו מתחרות עקב היבוא מאירופה. כל אלו גררו גל של מהומות בערים שונות ברחבי האימפריה: בסוריה ובלבנון הופנה עיקר הזעם כנגד סוחרים נוצרים אשר בתוקף השינויים זכו להגנה מצד נציגי המעצמות האירופיות. נוצרים אלו ייצאו משי לצרפת דבר שנמנע מהסוחרים המוסלמים. עניין זה היה בין הגורמים למלחמת האזרחים בלבנון בשנת 1860. גם בארצות הבלקן התעוררה תסיסה של איכרים כנגד השלטונות ובעיקר כנגד בעלי האחוזות אשר גבו מסים כבדים והותירו את האיכרים מחוסרי כל.
החוק אשר הוביל לשינוי המשמעותי ביותר באימפריה העותמנית ובמיוחד בארץ ישראל היה חוק הקרקעות משנת 1856 אשר תוקן בשנת 1858 עד אותו שינוי חוקתי כל הקרקעות היו בבעלות הסולטן. הסולטן החכיר אדמות אלו למשלמי המסים הגבוהים או לאנשי שלומו. מובן מאליו כי שיטה זו גררה תרעומת רבה: החקלאי לא יכול היה לדעת כמה מסים יוטלו עליו כל שנה והחוכר לא השקיע בפיתוח הקרקע או בתשתיות הואיל ובעלותו הייתה זמנית. חוסר הפיתוח הוביל להזנחה רבת שנים של שטחי החקלאות ומכאן גם הפסדי הכנסות . אדמות הכפר היו רכוש משותף של תושביו ללא חלוקה מוגדרת של חלקות. שיטה זו הידועה בשם "מושעא אל בלד" חייבה כל משפחה לעבד את חלקתה באופן זהה לזה של שכניה. כל כמה שנים היו מחליפים התושבים את החלקות עם שכניהם ונמנעו מרישום האדמות על שמם עקב חששם כי רישום אדמה על שמם יאלץ אותם להתגייס לשירות צבאי ולשלם מיסוי גבוה.
השינוי בחוקי הקרקעות כפי שקובעת קרק[2] היה : " להגדיר במדויק את בעלויות הקרקע. לבטל את שיטת המיסוי הכפרית הישנה. להשיב לשלטון את החזקותיו בקרקעות ה'מירי' כאמצעי להגדלת התוצרת החקלאית וכנגזרת מכך את תשלומי המס" באותה שנה נחקק גם חוק הטאבו (שיבוש השם הטורקי טאפו) רישום הקרקעות עבר מידי בית הדין המוסלמי למשרד הממשלתי שהפיק שטרי בעלות הנקראים קושא'ן.המעמד המשפטי של הבעלות על הקרקע באימפריה העותמנית היה מורכב וכלל סוגים שונים של בעלות או חכירה:ארד אל אמיריה (אדמת האמיר) ובקיצור "מירי"- מקרקעין בהם קיימת לבעלים זכות השימוש בקרקע ואכילת פירות בלבד (תצ'רוף) בעוד שהקרקע עצמה נשארה בבעלות האמיר-הסולטן.ארד אל ממלוכה ("מולק") – מקרקעין בבעלותו המלאה של הבעלים שקיבל אותה מהסולטן.ארד אל מתרוכה ("מתרוכה") – מקרקעין ציבוריים שהם רכוש ציבורי או רכוש הכפר באופן בלתי מוגדר כגון: דרכים או בארות.ארד אל מוואת ("מוואת") – קרקע שהוזנחה או לא הייתה ראויה לעיבוד ונותרה שוממת ("מחלול").ובכלל זה אדמות שהחוכר לא עיבדן במשך 3 שנים.ארד אל מוואקפה ("ווקף") – קרקע של הקדש. בדרך כלל לתועלת הציבור אך היו גם הקדשים פרטיים. על מכירתה ישנן הגבלות קשות.
מרכיב מרכזי ברפורמה היה העמדה של שטחי קרקע גדולים למכירה כקרקעות "מירי". על הזדמנות זאת עטו בעלי אמצעים ומקורבים לשלטון אשר שיחדו פקידי שלטון ורכשו שטחים גדולים במחיר נמוך. היעדר רישום הבעלות על שטחי הכפרים איפשר לאפנדים שהיו מקורבים לשלטון וברשותם ההון הנדרש לרכוש את אדמות הארץ ולהפוך את תושבי הכפר לאריסים ללא זכויות על אדמתם.
[1]. J. Beinin. pp 44-57
[2] R. Karak. pp 55
