בתיאורי התיירים מהמאה ה – 19 מתואר הכפר ג'דה כמקבץ של בתי בוץ – חושות עלובות מראה בהם מתגוררות משפחות מועטות, תיאור אופייני לאותם כפרים ברחבי העמק.
איור 12. ח'ושה אופיינית
תושבי הכפר ביקשו להקים מבנים שיעמדו בפגעי מזג האוויר ומנגד היו מוגבלים על ידי חוקי הקרקעות העותמניים שמנעו מהם הקמת בתי אבן אשר הוגדרו כמבני קבע, לעומת בתי הבוץ שהוגדרו כארעיים. פיתרון יצירתי, אך בהחלט מוכר ושכיח היה בניית הקירות מאבנים אותם אספו משרידי היישוב העתיק שהתקיים על רכס רמת ישי וטיוח הקיר בשכבת בוץ מעורבת בקש משני צידי הקיר. באופן זה נראה הבית כלפי חוץ כבית בוץ ארעי ומאידך איפשר בידוד הבית מגשמים וקור.
תוכנית אב לכפר בוודאי שלא הייתה וגם לא תיכנון מסודר, כך יצא לו כפר "מפוזר" בו נבנו הבתים בהתאם לתנאי הקרקע או הקרבה המשפחתית. בצד המזרחי של ג'דה נבנו תנורי הטבון לאפיית הלחם , תנורים המתוארים ברשמיו של הנוסע גודספיד. בצד המערבי גדלו שיחי צבר שיצרו חומה טבעית לתיחום שטח מגודר עבור בעלי החיים והצאן. חלק מהבתים נבנה במכוון כך שחלקם האחורי גבל במשוכות הצבר מתוך מחשבה כי דבר זה יעזור להם בעיתות מצוקה , כמו למשל התנכלויות של שבטי הבדואים בעמק. שרידים מאותם שיחי צבר קיימים עד היום בצד עיקול כביש 75 מצפון לבית האחוזה
מערות הקבורה העתיקות והבורות החצובים בשטח הכפר נוצלו בידי תושבי הכפר גם לאכסון תבואה וגם כבורות מים. שימושים אלו עולים בקנה אחד עם המציאות הביטחונית המעורערת ששררה במקום בתקופות שונות וחייבה את אנשי הכפר להסתיר את יבול החיטה משודדים ומגובי המס. לגבי שאלת גודלו של הכפר, מסוף המאה התשע עשרה ועד 1925, התשובה תהיה בוודאי לוקה בחסר בהעדר מפקד אוכלוסין או מיפוי מדויק. אך על פי סיכום הנתונים כפי שצויינו והשוואת הכפר לכפרים אחרים מאותה תקופה ניתן להעריך כי גודל השטח הבנוי היה כ 10 דונם[1] ובו עד 400 נפשות. בשנת 1929 אספה וועדת החקירה[2] הידועה בשם ועדת שאו Sir Walter Shaw) ) את ממצאיה וסיכמה את נתוני הכפרים של משפחת סורסוק וטוויני שנמכרו ליהודים. וועדה זו קובעת כי בג'דה חיו עד שנת 1925 מאה ועשר משפחות ומסתמכת על מדד צפיפות האוכלוסיה[3] של שנת 1938 של כפרים דומים לג'דה.בדרך זאת מעריכים אנשי הוועדה את אוכלוסיית הכפר ב 200-400 נפשות כאשר בתקופת החורף הצטמצמה האוכלוסיה ובקיץ גדלה. אל הנתונים שפירסמה ועדת שאו יש להתייחס בזהירות. גם עורכיה הקפידו לציין כי תיתכן טעות של חמישה אחוזים אך הם תואמים את המספר של 54 משפחות האריסים שזכו לפיצויים בעת רכישת השטח[4]. מקור אחר הוא דין וחשבון[5] על סיום הליכי פיצוי האריסים שהוציאה הקק'ל בו מצוין כי לאחר השלמת עיסקת הרכישה מטוויני שולמו לתושבי הכפר ג'דה פיצויים בגין: עשרה בתים, 10 חושות ו – 171 פדאן אדמה. כתבה שפורסמה בעתונות היומית[6] על נסיבות פינוי האריסים מציינת גם היא כי שולמו פיצויים ל 55 אריסים עבור פינוי בתיהם
רכישת האדמות על ידי משפחות עשירות אלו – סורסוק וטוויני גרמה לשינוי אופי הכפר ג'דה. לראשונה מזה מאות שנים היה למקום "בעל בית" אשר הכין תוכנית סדורה לעיבוד אדמות הגוש ולהשבחת הנכס. בכפרים שבעמק בנו משפחות סורסוק וטוויני מבנים במתכונת אחידה מאבן[7] וגגות רעפים. כך גם בג'דה – בצמוד לבתי הבוץ של הכפר הישן נבנו מחסנים לתוצרת חקלאית ולכלי עבודה ובצידם בתי מגורים בני שני חדרים למגורי צוות הפקידים. על הדרך המקשרת את חיפה לנצרת הוקם בית האחוזה המרשים שהפך למרכז המנהלי והתפעולי של האזור. ישיבת הקבע של סוכן האחוזה במקום הבטיחה פיקוח הדוק על עיבוד האדמות וגבייה יעילה של מסים
אוכלוסיית הכפר עברה גם היא שינוי. למקום הובאו עובדי אדמה במעמד של אריסים ששהו בכפר תקופות שלא עלו על שנתיים-שלוש זאת במטרה למנוע טענות של חזקה על הקרקע. אותם אריסים פונו בתום התקופה לכפרים אחרים בעמק, שולמו להם פיצויים וייצג אותם[8] מוכתר ג'דה חליל אחמד
עדויות למציאות זאת מובאת בזכרונות ותיקי כפר יהושע[9] : "הסורסוקים ונספחיהם, בנקאים ממולחים ופקחים, החלו בתנופה רבת ממדים יחסית לפיתוח הקרקעות אשר בשלטונם. במקום הכפרים שנטשו בצוק העתים במאות השנים האחרונות הוקמו לאריסיהם ביקתות מכוסות גגות רעפים- ובכפר הגדול ג'ידה הוקם מבנה דו קומתי בו שוכנו משרדי הפקידים ומשפחותיהם (הבית קיים עד עתה ברמת ישי) לכפרים החדשים שנבנו על ידם הובאו כפריים חסרי קרקע ובדווים עניים מתפלחים" (בדואים שהפכו לפלא'חים-עובדי אדמה ג.א)
דברים דומים מספר יהודה מור[10] מנהלל מראשוני המתיישבים בעמק: "אדמות העמק ניקנו ברובן ממשפחת סורסוק הלבנונית. אלה התחייבו עם המכירה למסור את הקרקע בלי האריסים. גם משפחת טואיני שמכרה אדמות התחייבה לזאת. האריסים האלה, בדרך כלל, היו מועברים ממקום אחד לשני אחת לכמה שנים כדי שלא תהיה להם חזקה על קרקע. ליד תחנת הרכבת בתל שמאם היו בתים שהאפנדי בנה בשביל האריסים. לא היה שם כפר , אלא קבוצת בתים קטנה וכך גם בג'דה (רמת ישי) היו אותם בתים, מעין חדרים בנויים בשורה עם גגות אדומים
על בית האחוזה הוא מוסיף:[11]: " הבניין של רמת ישי הוא בניין שאני זוכר אותו עוד מ 1916 כשעברתי בו כשנסעתי לגבעת עדה לעבוד בהובלת עצים לרכבת" ומוסיף: " ברמת ישי שנקראה אז ג'דע עיבדו את האדמות שלו אריסים ערביים שסורסוק זה בנה להם במקום שבו נמצא כיום אזור התעשייה, בניינים עם גגות רעפים. פעם בחודש הוא בא לקחת מהם הכסף. היה צריך פקידים שיאספו את הכסף בזמן הגורן."
דברים דומים מציין גם אליהו עמיצור מראשוני כפר יהושע. מתיאורו את כפר האריסים הקטן שהקים טוויני בתל שמאם עולה כי היה זה כפר עונתי (מזרע'ה) אשר הוספו לו מספר בתים בידי משפחת טוויני, עקב קירבתו אל רכבת העמק והשדות הסמוכים
איור 13. מבני המחסנים בכפר האריסים ג'דה
בתמונה זאת[12] שצולמה ב 1925 נראים המבנים בכפר ג'דה. להלן חוות דעתו של המהנדס[13] טוביה דוניה שהתבקש להעריך את שווי המבנים בג'דה ובתל שמאם. להערכתו שטח בתי האריסים והמחסנים בשני הכפרים הוא כ 800 מ"ר ושווים 2632 לי"מ אך מצבם רעוע ויש להורסם. לעומת זאת – שטח בית האחוזה הוא 500 מ"ר, מצבו הפיזי טוב וערכו הכספי כ 700 לי"מ. יהודה מור איש נהלל, מתאר את מושבם של פקידי בעלי הקרקעות. "במערב עמק יזרעאל ישבו שלושה פקידים של בעלי הנחלות בבית שנבנה במיוחד עבורם[14]. אחד בכפר ג'בתא (קיבוץ גבת) השני בג'דה והשלישי בשייך אבריק בבית אבן שהפך לביתו של משה יפה". גם גרוסמן[15] מציין כי בשייך אבריק שכן סוכנו של סורסוק במערב העמק. מבין שלושת בתי הסוכנים שרד רק זה של ג'דה ברמת ישי בו ישב כאמור סוכן האחוזה של משפחת טוויני. בין כפרי האריסים והמחסנים שנבנו בעמק בולטים אלו של בית שאן, עפולה וג'דה. סביבם היו כפרי אריסים קטנים ומזרע'ות (כפר עונתי) כפי שהיה תל שמאם
באיור 14 נראים מבני המחסנים שנבנו בכפרים קירי וקמון שהיו בבעלות משותפת של משפחות סורסוק וטוויני. באיור 15 נראים מבני המחסנים בכפר ג'ינג'ר (קיבוץ גניגר) שהוקמו בידי משפחת סורסוק. מבנים אלה זהים לאלו שבנתה משפחת טוויני בכפר ג'דה ונבנו על פי אותה תוכנית ובאותם חומרים, דבר הממחיש בצורה בולטת את שיתוף הפעולה ההדוק שבין המשפחות בכל הנוגע לבנייה וניהול הנחלות
איור 14. מחסני סורסוק בצמוד לחא'ן קירי קיבוץ הזורע
איור 15 מבני סורסוק בג'ינג'ר (קיבוץ גניגר)
הפלחים, תושבי הכפר ג'דה חיו חיי מחסור וקושי, שנבעו מתלותם המוחלטת בחקלאות ובתנודות האקלים וכמובן, הכנסות דלות ביותר. ארלוזורוב[16] כותב: " הכנסותיו הנקיות של משק פלח לפני המלחמה, שעמד על 100 דונם ושני שוורים – הטפוס החקלאי המצוי ביותר – הוערכו ע"י הד"ר רופין ל-750 פרנק, שהם שלשים לא"י לשנה, לאחר נכוי העושר (מס) אך בלי להביא בחשבון את דמי החכירה ותשלום הרבית". הוא מוסיף כי הריבית שנדרשו הפלחים לשלם עמדה על 60 אחוז לשנה. סטיין[17] מעריך כי הכנסתה השנתית של משפחה הייתה בין 9-30 לירות ארץ ישראליות וזאת לאחר תשלומי המסים והחובות לשלטון או לבעל הנחלה.(600 עד 1800 ₪ במונחי שנת 2012). אבנרי[18] המצטט את דו"ח סימפסון קובע כי הכנסתו השנתית של פלאח שהיה בעל הקרקע ועיבד כ 100 דונם הייתה כ 12 לירות ואילו אריס שעיבד אותו שטח הייתה הכנסתו השנתית כ 4 לירות בלבד. מדין וחשבון שפירסם בשנת 1930 ג'והן סימפסון מומחה מטעם הממשל המנדטורי, ניתן להתרשם מדלותו של הכפר הערבי
ערכו של משק הפלאח לפי סימפסון[19].
| שור אחד או גמל | 15-20 לירות |
| חמור אחד | 3-4 לירות |
| מחרשה | 0.40 לירות |
| מורג | 0.60 לירות |
| 2 קילשוני עץ | 0.15 לירות |
| טוריה | 0.20 לירות |
| 7 שקים לתבן | 0.60 לירות |
| מגל אחד | 0.10 לירות |
| עוּל או ריתמה | 0.60 לירות |
| חבלים | 0.30 לירות |
| 2 כברות | 02.5 לירות |
| סה"כ | 27.20 לירות |
משק החצר.
| 20 כבשים | 20 לירות |
| פרה אחת | 6-10 לירות |
| עז אחת | 1-0.80 לירות |
| 30 עופות | 3-4 לירות |
| סה"כ | 30-35 לירות |
הופעתם של בעלי האחוזות החדשים בסוף המאה ה – 19 והקמת בתי האבן והמחסנים לא הביאה לשינוי מהותי ברמת חייהם של אנשי הכפר. ד"ר רחל פרוינד[20] אשר ביקרה במקום בשנת 1926 מתארת את רשמיה: הסתכלנו בבתי הערבים, היקרים כל כך ללב האנשים- בקתות חשוכות, דומות למערות, ללא חלונות והרצפה – אדמה ערטילאית. בגרמניה לא היו משכנים סוסים במקום כזה. אף על פי כן יקר ואהוב לערבי חדר קטן זה שבו חי יחד עם משפחתו ובהמותיו, האדמה עליה השתרע לשנת לילה מהבתים החדשים שהם בוודאי יפים יותר
תמונה דומה מצייר העתונאי א. דרויאנוב אשר כותב בעתון "דבר" ביום 24.1.1930 את רשמיו מג'דה. במבוא הכביש ניצב בנין גבוה ליד כמה טורי בתי אבן העשויים כעין מזות תאים-תאים למשכנות אריסים-עבדים, הבתים טבועים בתוך גדרות מסובכות של צבר, וערימות הזבל בפתח ממש, ושם המקום ג'דה
שדות הכפר
עד לתקופות הממלוכית והעותומנית, לא הייתה מוכרת שיטת מחזור הזרעים. החקלאים זרעו על אותה חלקה את אותו הגידול מדי שנה, דבר שגרם להדלדלות חומרי המזון בקרקע, צמיחה מוגברת של עשבי בר והתפשטות מחלות. גורמים אלו הובילו לירידה משמעותית ביבולים. לפיכך נאלצו החקלאים להניח חלק מהשדות כשדות בור לכמה שנים – פעולה הנקראת הוברה.[21]בדרך זאת ניתן לקבל יבולי חיטה של בין 8-12 פעמים על כמות הזרעים בשדה.מדיווחי הנוסעים בעמק יזרעאל במאה ה 19 ניתן ללמוד על על סוגי הגידולים ועל פעולת "ההוברה". הגידולים הנפוצים היו חיטה, שעורה, דורה,שומשום, חומוס וכרשינה – סוג של קטנית קטנה. אלו הם גידולי פלחה שניתן לגדלם בתנאי בעל וללא השקיה. לעומת שדות הדגן שהיו תלויים בכמות הגשמים הרי שגידולי ירקות ומטע ניתן היה לקיים רק בסמוך למקור מים יציב. ובמקרה של הכפר ג'דה היה זה נחל בית לחם ששימש להשקיית חלקות קטנות. מגודלו של של השטח הבנוי של הכפר בג'דה ניתן אם כן לשרטט את מפת השטח החקלאי שעיבדו תושבי הכפר לאורך הדורות ומיקום הגידולים השונים. גודלו של השטח היה כ 4700 דונם ומתוכם כ 1200 דונם מטעים כרמים וגידולי שלחין
בהנחה של הוברת חצי משטחי הבעל מדי שנה עולה שגודל שטחי הפלחה שעובדו בפועל מדי שנה היה כ 1800 דונם
מפה מס' 8 ידאלה – ג'דה והשטח החקלאי
אחת מפעולותיה של משפחת טוויני היה נטיעת מטע זיתים בג'דה בשטח של כ- 600 דונם משני צידי כביש חיפה נצרת. את המטע[22] נטע עבורם האגרונום שמעון ששון שעבד בחברת פיק"א, כנראה בשנות מלחמת העולם הראשונה. שרידי מטע זה קיימים עד היום ברמת ישי ומופיעים על מפות מאותה תקופה. יוזמה זאת לבד מהיותה מקור הכנסה יציב איפשרה לאריסי הכפר עבודה בעונת המסיק, בה אינם מעבדים את שדות הפלחה. מטע זיתים נוסף ניטע בשטח שממערב למורדות הרכס של האזור המסחרי של ימינו עד נחל בית לחם והיה זה מטע מפוזר שתנובתו נמוכה עקב סוג הקרקע. מטע זה נעקר בשנות החמישים עם נטיעתו של פרדס בחסכון א', אותו עיבדה יכין חק'ל
באר בשדה
את עקבותיה של באר הכפר לא ניתן כיום לראות עקב העיבוד החקלאי של השדות משני צידי נחל בית לחם ופעולות הניקוז של ערוצי הנחל. אך מתיאורי הנוסעים שעברו במקום ומזיכרונות מתיישבי ג'דה בשנות הארבעים עולה כי הבאר שכנה בסמוך לאפיקו של נחל בית לחם צפון מערבית לרכס עליו בנוי האזור המסחרי של רמת ישי ובמרחק אווירי של כ 1000 מטר מבית האחוזה. שתי אפשרויות זיהוי למיקומה של הבאר מוצעות בזה
הראשונה[23] נמצאת כ 1000 מ' צפונית לבית האחוזה סמוך לשיפולים הצפוניים של רכס רמת ישי . באר זאת נקראת במפת ג'ידא נפת חיפה- "ביר אל עביד". (באר העבדים) כיום מכסה את המקום שדה מעובד. העליה מהבאר אל הרכס עם מטען מים היא נוחה עקב השיפוע המתון. גם מיקומה של הבאר בצמוד לדרך שקישרה את ג'דה אל בית לחם מצביע כי עיקר השימוש בדרך נבע מהצורך להביא מים מבאר זאת. זו הבאר המוזכרת ביומנו של ויקטור גרן בשם "עין ג'ידא"
השנייה[24] נמצאת ממערב לג'ידה ובקרבת הכביש לחיפה ומוכרת כיום בשם "באר יוסיפון". במפת גבריאל טוויני נקראת הבאר "עין אל בוסתן" (עין גנים). במפת ה PEF שמה הוא:"עין אל קשאב'ה" (Ein EL Khasabeh) שמשמעותה תעלה או שוחה. זו נביעה טבעית של מי תהום גבוהים היוצרים פלג הנשפך אל נחל בית לחם הסמוך. הנביעה יציבה גם בחודשי הקיץ ובטרם בוצעו פעולות ניקוז בעמק יצרה אף ביצה המסומנת במפות מנדטוריות. הבאר נמצאת בשטח שעובד עד שנות השמונים של המאה העשרים על ידי אביגדור יוסיפון תושב רמת ישי ועל ידי אנשי מושב בית שערים. בינה לבין בית האחוזה מפרידים כ – 1400 מטרים. עקב מסלול ההובלה הארוך והתלול יחסית ומיקומה מערבית לבית האחוזה נמוכים הסיכויים שזאת הבאר אליה הגיעו תושבי ג'דה. יתכן כי היה זה מקור נוסף למי שתייה
איור 16. באר יוסיפון. (ביר אל בוסתן)
הובלת המים מן הבאר לא הייתה קלה, לא לאנשי כפר ג'דה וגם לא לאלו שבאו אחריהם, מתיישבי 1925 – אלו גם אלו נדרשו לחמורים עלייהם נתלו כדי חרס או פחים. על פי צריכה ממוצעת של 20 ליטר מים לנפש ליום, נזקקה כל משפחה להגיע אל מקור המים פעמיים עד שלוש ביום
איור 17. הובלת מים בידי הכפריים
[1] י. פורטוגלי. ע"מ 7-19
[2] ראה נספח 1
[3] ג. ביגר,ד. גרוסמן. ע"מ 108-121
[4] אצ"מ S25/7620
[5] KKL5/1709
[6] דואר היום 18 דצמבר 1929
[7] לאחר הריסת המחסנים בשנת 1930 נלקחו אבני הבניין בידי מתיישבי בית שערים לבנין רפתות וכן לבנית חומת המגן של קיבוץ אלונים.מבדיקת המחבר עולה כי הגודל הנפוץ שלהן הוא: אורך 30 ס"מ. רוחב 25 ס"מ ועובי 20 ס"מ.ראה ידיעה בעתון דבר 3.11.1940
[8] אצ"מ KKL5/1709
[9] מ. אמיתי (עורך) כפר יהושע ביובלו, עמ' 58
[10] יהודה מור. עמ' 200
[11] ראיון מיום 22.9.1992 שנערך עמו בידי דן בר און . ארכיון עמק יזרעאל. בראיון הוא נוקב בשמה של משפחת סורסוק כבעלים של כל אדמות העמק. ואיננו מציין את משפחת טוויני. טעות זאת מוסברת במוניטין של משפחת סורסוק, בזהות פעולותיה עם משפחת טוויני, והקושי בידיעת תושבי המקום מיהו הבעלים האמיתי של הקרקע
[12] אצ"מ
[13] אצ"מ A238/16/1
[14] י. מור."שדות ראשונים" עמ' 200
[15] ד. גרוסמן עמ' 75. ייתכן כי הכוונה לנורי בק שהיה בקשרים עסקיים עם משפחת סורסוק
[16] ארלוזורוב. שם
[17] סטיין עמ' 103
[18] אבנרי עמ' 107
[19] אבנרי עמ' 107
[20] ר. פרוינד. " רשמי מסע בארץ ישראל תרפ"ו" – 1926
[21] ז. עמר: ע"מ 220-236
[22] רובינשטיין לאוליצור קרן היסוד אצ"מ KH4\7854
[23] נ.צ 216998-735265
[24] נ.צ 214475-734778
